באתי הביתה, כתבתי פוסט בכייני שאולריך היה אוהב ושמרתי אותו בטיוטה, יודעת שלא אפרסם אותו לעולם. הסתכלתי על עצמי מהצד, בחורה אינטיליגנטית, צעירה ויפה, שיכולה לעשות מה שבא לה ומחפשת את עצמה, וכותבת בלוג בינתיים. היא אפילו כותבת די טוב, היא קצת חסרת בטחון בקטע הזה אבל היי, תסתכלי על המציאות לרגע, לא על הסרטים שלך. יש כל מיני אנשים קוראים את הבלוג הזה ושותקים, ואת אפילו לא יודעת מי הם. לא יכול להיות שזה כזה רע.

ניגבתי את הדמעות ורציתי מישהו שיחבק אותי, ולא היה. חשבתי כמה זמן לא בכיתי ממש וכמה זמן לא רציתי חיבוק מנחם כזה, חשבתי שזה צריך להיות החיבוק הנכון, ואין לי כרגע חיבוק נכון, ואני יכולה לחיות עם זה, וחשבתי על זה שהכל יעבור עוד מעט, ויחזור השקט. אולי תבוא שמחה, ואולי שוב ציניות. אני לא רוצה ציניות כרגע, אני מעדיפה להשאר כאן, לפחות אני מרגישה משהו, וזה אמיתי. אבל גם הציניות תבוא. כנראה שאני עדיין צריכה אותה.

הסתכלתי על הגופיות שקניתי אתמול, זה תמיד כיף לקנות בגדים חדשים, פחות התהליך של הקניה ויותר הכיף הזה כשמביאים את הקניות הביתה ואז אפשר למדוד הכל שוב ולהעריץ את עצמי במראה וזה יפה וחדש וזה נורא כיף. נרגעתי קצת, פחות עצב. חזרה לנורמליות. תיכף תבוא גם הציניות שוב.

אני לא יודעת מה אמיתי מכל מצבי הרוח האלה, הכל חוזר על עצמו, מסתובב.

קראתי את הפוסט עד עכשיו ורציתי להקיא מהכתיבה, הרי את אותו פוסט בורסיות אחרות קראתי אצל כל כך הרבה אנשים אחרים כל כך הרבה פעמים, איך הוא יכול להעביר את הרגש שלי, לעורר משהו, אם הוא כל כך בנאלי. מתחשק לי לשמור גם אותו בטיוטה לנצח.

נדמלי שכשהתחלתי לכתוב אותו רציתי באמת לעשות ריאליטי צ'ק, שאני דווקא בסדר, וסתם מנפחת זבובים לפילים, ועכשיו אני חושבת שזה נכון, אבל לא כל כך טוב לי בזמן האחרון, ואני עצובה, ונדמלי שאני אפילו יודעת למה. עכשיו רק נשאר לעשות משו בקשר לזה.

עדכון: אני בסדר. ושמחה, לא צינית. אני לא זוכרת כמה פוסטים מצוברחים כבר עדכנתי ככה, במיוחד בזמן האחרון, אבל נדמלי שהתרגלתם. אני לא חושבת שהתקופה הזו שונה מאחרות, השאלה רק אם כשעצוב לי אני מחכה חצי שעה / חצי יום שזה יעבור, או כותבת קטע בבלוג ואז מחכה שזה יעבור. לפעמים הכתיבה עוזרת.