כמו שכבר סיפרתי, חיפשתי עבודה.

ערים בארץ אליהן הגעתי: תל אביב, חולון, הרצליה, פתח תקווה, רעננה, כפר סבא, יהוד, רמת גן, רחובות (לא יכול להיות שזה הכל! בטח שכחתי משו.)

איזור תעשיה: שם כללי המעיד על מגוון מקומות הנעים בין איזור הייטקי אפוף דשא, עמוס מסעדות, בתי קפה וכל טוב לבין רחובות מפוייחים שלא הייתי שמחה להסתובב בהם במהלך היום.

סוגי ראיונות

ראיון אישי - הנפוץ ביותר. אני באה, מספרים לי קצת על החברה ונותנים לי לספר קצת על עצמי, שואלים אותי כמה שאלות שרק חצי מהן אני מכירה, אני עונה כמיטב יכולתי ומדגימה את היכולת לחשוב בקול רם אם אני לא ממש בטוחה אבל רוצה להראות שמשהו זז שם בפנים.

מבחן בכתב - קורה לפעמים. אך ורק שאלות מקצועיות. מעט מאוד יחס אישי.

ראיון מתקדם - בעיקר זיבולי שכל. לרוב יש בו גם חלקים מקצועיים. ניתן בו משקל גדול יותר לשאלה, איזה מן בנאדם אני, מה עשיתי בעבר, מה חשוב לי בעבודה, וזה. לכל השאלות האלה יש מחלקות של תשובות נכונות, מחלקות של תשובות לא נכונות, ותשובות מעורבות (ע"י multiple inheritance).

ראיון עם מנהלת משאבי אנוש - זו תמיד אישה. היא תמיד תשאל אותי מה עשיתי בצבא. היא תמיד תשאל על העבודה הקודמת שלי. זה המקום בו אני עלולה להשאל על תכונות טובות ורעות, אבל בעקרון זה כבר פאסה, כי כולם הכינו תשובות בבית. אני לעולם לא אדע מה היא חושבת עלי, ואיך הלך לי, כי הכלבה יודעת לשמור על פוקר פייס. בשביל זה משלמים לה.

מבחנים על מחשב - נתקלתי במבחן המוסרי ("זה בסדר לגנוב?" -לא. "ואם נורא מתחשק?" -לא. "ואם הבוס נורא רע אליך?" -לא. וכו'), במבחן הפסיכוטכני ("מכניסים 40 פילים לתוך 3 פולקסווגנים, כמה ג'ירפות יגיעו למקרר?") שכלל גם שאלון 300 ("האם אתה תחרותי? האם אתה אוהב אתגרים? האם אתה אוהב גיוון? האם אתה מסוגל להסתדר עם עבודה אפורה ומשעממת? האם המשפחה לא חשובה לך בכלל? האם אין לך חיים? האם אתה עקבי?") ואם לא יצאתי קוקו, אני לא מבינה איך.

מכוני מיון - תודה לאלוהי הראיונות, שזה נחסך ממני הפעם, לא ברור איך.

ראיונות שנחרתו בזכרוני

המשעמם - החברה מייצרת את אותו דבר כבר 20 שנה, בטכנולוגיה ישנה, עם לקוחות משעממים. לכל לקוח חדש מתאימים את המערכת הקיימת לדרישות שלו.

שאלה: ולמה שבחורה מוכשרת כמוך תרצה לעבוד בחברה משעממת כמו שלנו? (טוב, אולי הוא ניסח את זה קצת אחרת, לא הרבה).

תשובה: אני לא זוכרת מה אמרתי, אני בטוחה שאמרתי את זה בבטחון רב, ושזה לא שכנע אותם בכלל. להגנתי יאמר, שזה היה הראיון הראשון שלי, ושבאמת לא שקלתי לעבוד שם אפילו לשניה אחת.

זה שאני לא רוצה לעבוד אצלו גם בשביל מליון דולר - אני מגיעה לחור בסוף העולם ב', בשעה 6 בערב (פעם ראשונה ואחרונה שאני קובעת ראיון לשעה כזו). מודיעה שהגעתי, יושבת ומחכה. כמה מהנדסים שנראים כאילו לא ראו אור יום מזה זמן רב עוברים מדי פעם במטבחון ולוקחים סנדביץ'. מולי מופיע טיפוס נמוך שיש בו משהו מעצבן. זה הבוס הפוטנציאלי. הוא מוליך אותי לחדר דיונים. בחדר יש שולחן אליפטי גדול, אני מתיישבת, הוא מתרחק ממני ויושב כך שיש בינינו 2 כסאות רווח. זה ממש רחוק. הוא לא ממש לידי ולא ממש מולי. יש לו תנועה מעצבנת בידיים. הוא חוקר אותי על הקו"ח שלי, כולל מה עשיתי בצבא. בסעיף "מה למדת" הוא שואל "למה בחרת בכיוון הזה", ואני מסבירה שזה נראה לי כיוון מעניין, שנותן רקע חזק בשני תחומים וכו' וכו'. "ואיך בתור בחורה הלכת ללמוד את זה?" "סליחה?" "לא הרבה בחורות לומדות את המקצוע הזה, אני פשוט רוצה להבין." "אני לא מבינה את השאלה שלך. למה זה שאני בחורה זה אישיו?" "שלא תביני אותי לא נכון, אני לא שוביניסט בכלל, אני דווקא מפרגן." "גם גבר היית שואל אותו דבר?" "כן, אם הוא היה הולך ללמוד פסיכולוגיה." כאן נשברתי.

אח"כ העברנו את שאר השעתיים איכשהו. לא הבנתי את השאלות שלו חצי מהזמן. הרגשתי את עצבי נמרטים.

מיותר לציין שעברתי את הראיון הזה, למרות שלדעתי הייתי בינונית בחלק המקצועי. אנשים בורחים מחארות כמוהו כמו מאש.

זה נהיה ארוך מדי. המשך מחר.