בפרק הקודם הסתובבתי בכל הארץ, נחשפתי לסוגים שונים של מיונים, ועמדתי בהם בגבורה.

אחר כך נחשפתי לסוגים שונים של מקומות עבודה, וניסיתי לעמוד בגבורה גם בהם. או לפחות, לא לצאת מזועזעת מדי.

והרי עוד כמה ראיונות שנחרטו בזכרוני

זה שרציתי - זה היה ממש בהתחלה, ועדיין הייתי בלחץ. את הראיון קבע אחד המראיינים ולא הפקידה, הוא הסביר לי בטלפון מה הם עושים וזה נשמע מאוד מעניין. האיזור של החברה נחמד ונוח. בלילה לפני כן ישנתי אולי 5 שעות, כי לא נרדמתי, הצלחתי בין השאר לשבור בקבוק שמן במטבח ולנקות, וכמעט התחלתי מריבת רשת מיותרת לגמרי. הגעתי ואפילו בזמן. היו 2 מראיינים. שי ודרור. הם סיפרו לי על החברה, אני סיפרתי על עצמי, ואז שאלו איזו שאלה. חשבתי. עם 5 שעות שינה. וחשבתי. שאלה ראשונה, סאמק, אני חייבת לפתור את זה, ואפילו קפה לא לקחתי. (שי הלך להכין לי, איזה מותק). וחשבתי. וחשבתי. בסוף פתרתי אותה. ואו, מעטים פותרים את זה, אמר שי, ואז ידעתי שעברתי. הם שאלו אותי עוד שאלה שתיים למען הרקורד, לא התגלו בעיות מיוחדות. אחר כך קיבלתי סיור מודרך במעבדות. (לא הבנתי שום כלום, אבל זה בסדר, זה תמיד ככה).

עברו יום, יומיים, שלושה, והם לא התקשרו.

כנראה פישלתי נורא חזק בחלק הבלה-בלאי של השיחה, אין לזה הסבר אחר.

שבוע אחר כך שי התקשר וסיפר לי שהקפיאו אצלם את הגיוסים, ושהייתי נורא מוכשרת.

לא נורא, יש עוד הרבה מקומות. לפחות קיבלתי משהו לאגו.

זה ששום דבר לא הולך בו כמו שצריך - עזבו שהוא נמצא בחור בקצה העולם ג', שהמוקדן של אגד היה מעופף ולא אמר לי משהו שדומה בכלל לדרך להגיע לשם. עזבו שניסיתי לתפוס מונית באמצע העיר משך 20 דק' ולא הצלחתי (נהג לא מקומי שלא ידע את הדרך, הוא היחיד שעצר). בואו נתרכז רק בזה, שלמרות שהודעתי בטלפון שאני מאחרת רבע שעה לפני שהייתי אמורה להיות שם, אף אחד לא טרח להודיע את זה למראיין, שאיחרתי בארבעים דקות(!), ושלא היה שום חלק מקצועי לראיון, מה שהותיר אותי במחוז הבלה-בלה, למרות שלא ידעתי את זה. מיותר לציין שלא עברתי אותו. מצד שני, מי רוצה לסוע לחור הזה בכל בוקר, זה בא בחשבון רק עם אוטו, ויש פקקים איומים.

זה שבו המראיין לא יודע על מה הוא מדבר - הוא שאל אותי שאלה מקצועית, על מקרה קיצוני בתחום שאני יודעת בו בעיקר את הבסיס. עניתי מה אני חושבת שיקרה. הוא הסביר לי בפירוט איך זה עובד באמת. זה נשמע לי כמו שטויות במיץ, וציטטתי את הספר. הוא המשיך בשלו. לא התווכחתי יותר.

בדרך לראיון השני שלי באותו יום, התקשרתי לדודי שהוא ספץ עולם בדיוק בתחום הזה, כי הייתי חייבת לדעת אם אני מפגרת או לא. הוא לא היה בטוח.

בבית בדקתי. ממש כתבתי תוכנית בשביל זה.

ברור שצדקתי.

(גם את הראיון הזה לא עברתי. כנראה שהיו לזה עוד כמה סיבות, אבל אין לדעת. העיקר שאני לא 'פגרת.)

(לא תמיד המראיינים שמים לב להכל, היה לפחות עוד אחד שפספס איזו שגיאה שלי, אבל יש גבול לכל חתול.)

זה שמתאמץ להיות פוליטיקלי קורקט - אני יושבת בראיון מתקדם ואיזה מנהל מחלקה מסביר לי שדלתו תמיד פתוחה, שהחברה נפלאה ויש בה דגש על הצד החברתי (=אנחנו מכריחים את העובדים לצאת לימי כיף ביחד כי מחקרים הוכיחו שזה מגביר את התפוקה), שהגישה אצלנו היא שקודם כל חיים ואחר כך כל עובדים (=עושים שעות נוספות בטירוף, זה הייטק, לא נולדתי אתמול). אני לא זוכרת את כל הקלישאות שלו, זה היה ארוך מדי.

סוף טוב, הכל טוב - מצאתי מקום מעניין, זמן נסיעה סביר, בוס נורא נחמד, וחכם, או ככה לפחות נראה לי, ואני לא אומרת את זה על כל אחד. אני מקווה שאסתדר שם. מבטיחה לדווח, אבל בשקט, לכו תדעו אם הם קוראים בלוגים.

אולי זה נשמע כאילו כל הסיפור הזה סיוטי למדי, אבל האמת, נהניתי כמעט מכל רגע, ואני מכירה גם כמה חידות חדשות ומגניבות. אין הרבה דברים שחידות חדשות ומגניבות לא מפצים עליהם. באמת.

לא קשור 1

אני נוסעת לטיול, מחפשת צימר בצפון. מישו מכיר מקום טוב? עדכון: מצאתי. תודה.

לא קשור 2

אחרי כמעט שנה וחצי של התעלמות גורפת, שרית פרקול לינקקה 2 פוסטים שלי תוך שבוע. שניהם באיזה נ.ב. מאוחר כזה. החלטתי להיות משועשעת, אחרת עוד יגידו שאני לא יודעת לקבל מחמאות (ברור שאני יודעת! הן באות באריזות האלה של השוקולד, נכון?)