השעה היתה כמעט עשר בלילה ועוד לא הגעתי הביתה. היו לי סידורים ובדרך היו פקקים ורק עוד לקפוץ לזה ולעשות ההוא ולראות איפה בדיוק היה הפאב ההוא שאהבתי אז, אם-אני-כבר-בסביבה-ויש-לי-זמן, והכל מתוך עייפות כזו.

כבר לא רחוק מהבית, ופתאום ראיתי מישהו מוכר, מרחוק, צועד עם הגב אלי. זה הוא? אי אפשר לדעת. המשכתי בדרך שלי ומשהו עצר אותי וקרא לי לחזור, ללכת עוד קצת בכיוון שלו, להשיג אותו, ולדעת. מבנה הגוף דומה, קשה לדעת מרחוק, אותו סגנון לבוש, שני תיקים, אני יכולה לדמיין אותו הולך עם כאלה בדיוק, זה כל כך הוא. הוא כמעט הסתובב לרגע, כמעט ראה אותי מתבוננת בו. מה אני יכולה לומר לו? כלום. ואני גם לא רוצה לדבר איתו. ממש לא.

הלכתי משם. אני עדיין לא יודעת אם זה היה הוא. מפחיד אותי לחשוב שיש אנשים שיכולים לנחות עלי פתאום מאמצע שום מקום, בלי שאני אהיה מוכנה אליהם. מילא בימים הטובים, אבל ברעים? ברעים גם פצעים ישנים כואבים, ואני אפילו כמעט מוכנה לחטט בהם. והיום לא היה אפילו רע, רק עייף.

פתאום הבנתי על מה קאמי מדבר עם האבסורד שלו, או אולי מפני שאני קוראת את זה, התחושה הזדמנה לי.

יש ימים אחרים, אתמול למשל, הייתי פעלתנית נורא, אנרג'ייזר באני, והיה כיף. חוצמזה למדתי שאם רוצים ששוקולד לא ימס, לא כדאי לשמור אותו בכיס האחורי משך שעה (למרות שאם הוא לבן עם עוגיות, הוא טעים גם ככה).

זאתי סיפרה איך פגשנו "משורר לרגע", וניסיתי לדרדר אותו לבלוגים (אני סדרתית). (קצה: תגידי, אם אני רוצה לשאול אותו אם יש לו בלוג, זה סוטה? זאתי: כן!)

אני צריכה לישון קצת.

(אדמיניסטרציה: עוד לא עברתי לקריאת בלוגים בעבודה. זה יגיע. בינתיים אני קצת נעלמת, ומבחינתי זה לטובה. גמילה לייט. יחד עם סוף הפרו, וקיצוצים בזמן הפנוי, אני חושבת שיש לי סיכוי, או משו.)

הבהרה: לא, אני לא מתכוונת לסגור את הבלוג, גמילה אז אין, לא להיות תלויה ב. זה ממש לא אותו דבר.