נמאס לי לכתוב יפה. נמאס לי לחשוב על מה שאני כותבת. נמאס לי מהבלוג הזה. נמאס לי מהאנשים שקוראים אותו. (למה? למה אתם קוראים? אני לא מבינה את זה. אני מהאנשים האלו, שכל פעם שמישהו מבטל מנוי עליהם, חושבים: figures! הנה מישו עם שכל!)

גם אני קיפוד.

אני חושבת שזה פשוט עוד יום כזה. אה, ושיש לי זמן לכתוב פוסט בו. זה יעבור לי תיכף, אתם יודעים, וזה. הייתי חוסמת לתגובות, אבל הפרו אמור היה להגמר לי כבר לפני שבוע (שילך לעזאזל היריב הזה, מה כבר ביקשתי? להגמל קצת? להפסיק לדעת יותר מדי על הבלוג הזה, כמו כמה מנויים יש לי, כמה כניסות היו היום, ומי מלנקק אלי? מה כל כך קשה? למה זה לא מפסיק אוטומטית? אוף) אז זה יכול להעלם בכל שניה, ועדיף לא לפתח ציפיות.

חוצמזה שלומי טוב, אם זה מעניין מישו, פרט לעובדה שבא לי למות מדי פעם. גם הברזתי היום לחברה טובה שעשתה סוג של יומולדת לבעלה. האמת שהיא כבר לא חברה כל כך טובה, אבל מאוד ותיקה, הכי ותיקה, אני עדיין מאוד אוהבת אותה, ולא ראיתי אותה כבר המון זמן. פשוט אין לי כוח לפגוש את כל שאר משתתפי האירוע, במיוחד במיקס הספציפי הזה, הם יאפים מדי בשבילי, ולכן כשכבר הייתי לבושה ללכת, פשוט החלטתי שאין לי כוח לזה ונשארתי בבית. האם אני בנאדם רע? זהו, שלא.

ובכלל, חשבתי לאחרונה כמה אני שומרת קשרים גרועה, וכמה אני אנטיסוציאלית. ביום חמישי, כשבין העבודה לקומזיץ (הבינוני? אפשר להגיד שהיה חביב אבל לא משו? למה קומזיצים היו פעם נורא כיף והיום כבר לא? למה נסעתי עד חיפה בשביל החרא הזה? למה לא היה יותר אלכוהול איכותי כשאני הגעתי? [אז מה אם הבטחתי להביא בריזר ולא עשיתי את זה. די לקטנוניות! איפה הוודקה איפה?] לפחות פגשתי את אביב, ואת אחשלי. גם זה משו) קפצתי לזידינגוף סנטר, פגשתי שם (חיבוקים ונשיקות) אישאחד שלמד איתי עד לא מזמן, שכמובן לא דיברתי איתו מאז החלטתי שללמוד יותר מדי עושה לי חום. מבין האנשים שעשו איתי את התואר ההוא, כולם חכמים, רובם נחמדים, ודי חיבבתי אותם, אבל לא עד כדי לרצות לשמור על קשר עם רובם, ועזבו רגע את הלמה, זה לפוסט שיהיה לי כוח להשקיע בו, לא לציקמוק הזה. אבל דווקא הוא נמצא ברשימה של השלושה אנשים שאני חושבת ששווה לדבר איתם, ועדיין, יוק. ואז עשיתי לעצמי בראש רשימה של אנשים שהם בעקרון חברים שלי, רק שאני לא ממש מדברת איתם, ואני דווקא מאוד רוצה, וכו' וכו'. נחשו מה.

אני חושבת שאני צריכה לחשוב קצת יותר על מה אני עושה עם הזמן שלי, ולמה. מי החברים שלי, ולמה. ואיך אני מצליחה להרוס קשרים מכל סוג, פעם אחרי פעם, ולמה. (חברה שלי אמרה שאני לא נותנת צ'אנס. גם שרינקתי, על טיפולה השלום, אמרה אותו דבר לפני שהחלטתי שזה לא זה בינינו, אבל היה לה חרא של תזמון, והיא באמת סתם עצבנה אותי.)

הא הא, יצא לי פוסט. צחוקים.

ובלי שום קשר:

תראו את זה. (חוד התער מדבר על כמה עולה להחזיק את ישרא.)

אגב, המצב רוח העצבני מתחילת הפוסט? עבר לי לגמרי. לא צריך לחכות לעריכה מאוחרת! קטעים איתי. אביב אומר שאני דו-קוטבית, ושזה אומר שאני חיה כמו שצריך. הו, הנה אושר! איזה קטעים! לפעמים זה מפחיד אותי, אבל זה נושא אחר. באמת.