אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם חשבתי לעצמי כל מיני דברים. זה הלך משו כזה:

1. יש לי בטחון עצמי של עכבר קלאסטרופובי.

2. זה לא מוצא חן בעיני.

3. זה הולך להשתנות.

אבל דברים הם לא בדיוק עד כדי כך פשוטים. הרי בטחון עצמי הוא לא עצם אחד, יחיד וגדיר, שאפשר למדוד את עוצמתו כמו קרינה רדיואקטיבית במונה גייגר. הוא מורכב מכמה חלקים, סותרים ולא קשורים, שנמצאים יחד בוזמנית, לעתים קרובות.

החינוך, למשל, משפיע על זה המון.

אותי חינכו שאני נורא מוצלחת וחכמה ויכולה לעשות הכל, אבל מצד שני גם חינכו אותי שאני צריכה להשתדל ולהתאמץ ושאם אני לא משקיעה זה לא בסדר ואני לא אצליח וחייבים תואר כדי להסתדר בחיים, ורצוי מאוד שהוא יהיה במשהו ריאלי, ועוד כל מיני שטויות כאלה. מבחינות מסויימות, זה היה חינוך מצויין, אולי לא כל המרכיבים שהבאתי כאן אבל בהחלט הרעיון מצד אחד לתת חיזוקים ומצד שני ליצור ציפיות ולעודד השקעה ועוד כהנא דברים שדוחפים אותך קדימה.

מבחינות אחרות, למשל בראי הבטחון העצמי, זה יוצר קונפליקטים פנימיים, כי מצד אחד אני אמורה לחשוב שאני הכי בעולם, ומצד שני את זה אני לא עושה מספיק טוב ואת ההוא אני לא יודעת ובזה אני לא מספיק מדייקת וכו', כך שאם אני חושבת שאני עצלנית לא יוצלחת, טפשה ומכוערת שאף אחד לא אוהב ואפס באופן כללי, זה נראה הגיוני ממש באותה מידה. (טוב, אז לא. אבל כמעט. תלוי ביום בשבוע.) 

רצוי גם להוסיף לקלחת את התקופות בילדות שהייתי מנודה חברתית ברמות על, כדי לקבל את התמונה הקצת יותר מלאה.

אלא שאדם הוא תוצר של הסביבה רק במידה מסויימת, ובשלב מסויים בחייו הוא יכול לבחור אם להיות רק תוצר או לכוון את חייו בעצמו לאנשהו. כך שהרעיון להאשים את הסביבה, או ההורים שלי ירד מהפרק בשלב די מוקדם. זה לא אומר שאני לא כועסת עליהם אף פעם, ולא מחזיקה איזה בלוג נושא עליהם, אבל אני לא חושבת שהם אחראים למה שקורה בחיים שלי. מי שאחראי זו אני, ותמיד הייתי, השאלה היא רק איך אני מתמודדת עם הסביבה ועם עצמי.

יש כמה דברים שעוזרים בצורה בל תתואר.

אחד, זה חיזוקים על דברים שאני עושה.

כשאני עושה משהו שיוצא לי מוצלח, ואני יודעת ומבינה שהוא מוצלח, בין אם בעצמי או שאנשים אחרים אומרים לי עליו משהו טוב, זה גורם לי גאווה כזו בעצמי ואושר קטן וזה. כל כך פשוט וכל כך מטומטם.

כשאנשים מראים הערכה אלי, הערכה של ממש, כנה כזו, אני נהנית מזה. זה עוזר לי. כל כך פשוט וכל כך מטומטם.

כמה אנשים שהכרתי דווקא מכאן, הראו אלי המון הערכה ברמות שלפעמים ממש הביכו אותי. וזה עשה לי משהו. כל כך פשוט וכל כך מטומטם.

הדבר האחרון, והכי חשוב, הוא כשאני מרגישה טוב עם עצמי. שלווה פנימית. כמו זו שכל היוגות והויפסנות מעודדות אצלי. איזון.

כי מה שתיארתי כאן הוא מן קונפליקט עודף בטחון-חוסר בטחון קלאסי. ברור שזה שונה בתחומים שונים, אבל גם באותו תחום עצמו, בטחון עצמי צריך להיות מדוייק, לא מופרז ולא ממוזער, כמו חליפה תפורה היטב. להביט בדברים כפי שהם, לדעת מה אני שווה, בלי הגזמות ובלי התנצלויות. וכשיש איזון פנימי, אפשר לראות בדיוק את זה.

אז נכון שיש לי ימים כמו אתמול, ועוד יהיו. אבל גם כשאני מדוכאת קצת, אני בסדר. אני יודעת להתמודד עם זה, ואני יודעת מה נמצא בצד השני.