גם אני עובדת, גם אני נמלה קפיטליסטית, וגם לי מותר לקטר על עבודה. איזה כיף! אני מבטיחה לנצל את זה מתישו, וזה.

בינתיים אני יכולה לכתוב פוסטים על פאבים. ועל כמה כיף זה לרקוד בפאבים. לרקוד ולהשתולל. כשיש מוזיקה טובה. וחצי ריק. ואף אחד לא רוקד חוץ ממני. והבחור שיוצא איתי יושב ליד הבירה שלו ומחייך אלי.

אני יכולה גם לכתוב על גיליגרין, שהוא האיש היחיד שאני מבינה את הפיצול הבלוגי שלו, ועוקבת אחריו, כי הוא כותב נורא מוצלח, וחוצמזה הוא שרוט בשכל ומותק, ועושה סימנים חזקים של אישיות. (נדיר! מומלץ! חד פעמי!! הביקורות מהללות!!)

על היומולדת שלו כבר קראתי שני פוסטים לפחות. התרומה שלי:

הייתי.

נהניתי. (מאוד!)

גילי לא ישב לרגע, מתוך הצורך ה<הכנס כאן תיאור עדה> לדאוג שכולם נהנים, אבל חוצמזה, הוא היה שליו ונפלא כרגיל.

אני זוכרת את אראמיס מהגן. (קטעים וצחוקים).

כל התמונות בהן אני רוקדת חצי ערומה על הבר, אצל גילי. אני עדיין מנסה להשיג אותן ממנו.

ושוב המון מזל טוב.  

(שמתי לב עכשיו שקוראים לאייקון הזה "חיבוק של הסוררת". רק בגלל השם, קבלו עוד אחד: )

אוח, לעזאזל, המוח שלי עשה לעצמו שאט דאון. אולי כן צריך שעות שינה בשביל משו?  לא, לא יכול ליות!

אה כן! נזכרתי. "10 דברים שלא ידעתם על" - אלוהים אדירות, די! אני מוכנה לתלות את הסרט הכתום שלקחתי לא מזמן, כמזכרת הסטורית, על האוטו שאין לי, אבל תפסיקו! אני לא יכולה יותר! מילא, שאלונים שבועיים עוברים אחרי שבוע, אבל הפרוייקט - עד מתי, עד אנא, עד מתי?