תומר, הבחור שאני יוצאת איתו, עשה לי עכשיו שיחת יחסינו לאן. אם אנחנו רציניים ולא משחקים משחקים ולמה אני לא יוזמת שום דבר ואם אנחנו יכולים להפגש יותר מפעם בשבוע וכל מיני כאלה דברים.

אמרתי לו שאנחנו נפגשים כל יום, אבל אנחנו נפגשים ולא נפגשים, כי הוא פשוט בא לבית שלנו ויושב עם שמשון בסלון, ואני לא יכולה להתעלם ממנו לגמרי, ומצד שני זו לא בדיוק פגישה.

אחר כך הוא אמר שזה לא במקרה שהוא בא כל יום בשבועיים האחרונים ושקודם זה לא היה ככה, הוא לא יודע אם שמתי לב.

ואני כעסתי עליו שהוא יושב לי על הוריד ככה בכוונה, ועוד אחרי שדיברתי איתו על זה, והתחשק לי לחנוק אותו.

אחר כך הוא אמר שהוא מבין וכל מיני כאלה דברים, ובסוף הוא חיבק אותי והלך, כשידעתי שכבר לא אחזור לשיחה הנדירה שהיתה לי עם שראל בדיוק כמה דקות קודם.

אני צריכה לחשוב קצת.

ביום שישי ישבתי עם תומר היכן שהוא ומתישהו דיברנו על פיק אפים, ועל התחלות בפיק אפים, אמרתי משהו על זה שלא בדקתי את התרבות הזו כל כך ברצינות והוא אמר שאני יכולה, אם אני רוצה, ללכת עם חברה. באמת? אני שואלת אותו. כן, תלכי, סבבה. הסתכלתי עליו ועשיתי פרצוף תמה, כי זה תומר, עד שהוא הבהיר שהוא לא התכוון לזה בשום אופן, והיה מזועזע מהעובדה שאני מסוגלת לחשוב ככה בכלל. אסור לצחוק איתי על דברים כאלה, אני אומרת לו, הכרתי מספיק אנשים שאומרים את זה ברצינות, וזה לא נשמע לי ציני בכלל.

אחר כך הוא שאל אותי על זה שאמרתי שאני לא טובה במערכות יחסים, ואמר שעם כל אחד זה הרי אחרת. אמרתי שכן, אבל לפעמים אתה מתגלגל לסיטואציות מאוד דומות עם אנשים שונים, זה משהו בך וזהו.

בדקתי די ביסודיות את האופציות לניהול מערכות יחסים לא מונוגמיות, במוצהר, אני יודעת יופי שהרבה טוב לא יכול לצאת מזה, למרות שלרוב זה לפחות מוליד כמה סיטואציות משעשעות בצורה חולנית. ובכל זאת, אני נמשכת לתבנית הזו באופן כל כך מובהק, וגררתי אליה כל כך הרבה אנשים שלא הייתי מעלה על דעתי שיסכימו, קשה להפטר מההרגל הזה.

בדיוק בגלל זה כל כך נחמד שיש מישהו נורמלי בסביבה, שמזכיר לי איפה שאר העולם חי.

אחרי שסיפרתי לתומר על הבלוג, הוא טרח למצוא אותו וגם לקרוא את כולו כמעט. שאלתי אותו פעם אם היה מפריע לו אם אני אכתוב עליו. הוא אמר שלא. אני לא חושבת שהוא יאהב את הפוסט הזה אבל כרגע, פשוט לא מספיק אכפת לי.