קמתי בבוקר עייפה, הלכתי לעבודה, ויצאתי עשר שעות אחר כך, כדי ללכת ליוגה.

כמו בשבוע שעבר, הגעתי עייפה. חלק מהדברים לא הצלחתי לעשות מרוב עייפות. עמידת ראש, למשל, אני לא מצליחה אף פעם, אבל הפעם לא הצלחתי אפילו לנסות. אפילו את השלבים הראשונים. הריכוז מעורער מדי. הזכרתי לעצמי שגם אתמול הלכתי לחדר כושר באמצע הלילה (וגם אתמול באתי עייפה), שכל יום אני עובדת ועובדת ובלילה אני לרוב ישנה, אבל לפעמים יש לי פסודו-חיים וזה. (נואט טו סלף: ללכת לחדר כושר זה לא חיי לילה. גם לגלוש באינטרנט לא.) ושעצם זה שאני מגיעה עם כל העייפות הזו לעשות יוגה, שם אותי בנקודת פתיחה אחרת מאשר קודם, ואני לא צריכה להשוות את ההישגים שלי עכשיו ואז, או למה שאחרים עושים. זה רק בשביל עצמי. ולעזאזל, שיתכבו כבר המחשבות האלו.

בסוף השיעור רומן אמר משהו לא ברור על איזה אירוע, ובאתי לשאול.

מסתבר שהוא פותח סטודיו.

רומן, או רומן הגדול, כמו שסטופנדוס קרא לו פעם, הוא בערך הסיבה הכי טובה להרשם לחדר כושר, כי אני שונאת אירובי לסוגיו, למכשירים אין לי יותר מדי סבלנות, במיוחד לא כשאני עייפה, אבל יוגה, הו יוגה. ורומן. איזה מותק הוא. הדברים שהצלחתי להרגיש בשיעורים של שעה אצלו, בכלל אין טעם להסביר.

בין לבין הוא שאל אותי מה איתי, וקצת נעלמתי. אמרתי שלא באתי כמה זמן, ועכשיו התחלתי לעבוד ואני פשוט מותשת. הוא אמר שהוא מקווה שזה ישתפר ואמרתי שזה הולך להמשיך ככה. אחר כך הוא שאל אותי קצת ואני סיפרתי לו מה אני עושה ומה תוכניותי לעתיד וזה.

יצאתי משם, איש אחד מהיוגה התחיל לדבר איתי על תודעה מלאכותית, הלכנו לנו ברחוב ופתאום פגשנו את גיא. גיא! קראתי בשמחה, והתנפלתי עליו בחיבוק. גיא אמר שגילי משועממת בבית, והבטחתי ללכת לבקר אותה. האיש מהיוגה אמר שזה היה יוצא דופן, קריאת השמחה שלי דומה לזו של האחיינית שלו, התלהבות ילדותית כזו. ככה זה בחיים, אמרתי, אם אתה לא מתלהב, אז בשביל מה? אחר כך הודיתי שזו גם העייפות. (איזה כיף לשמוע כזה דבר. עשה לי את היום. למרות שאני בכלל לא בטוחה שהוא התכוון לזה כמחמאה.)

הלכתי לכספומט וראיתי שיש לי כסף בחשבון בנק. אמיתי כזה. תברך אלוהים את ההייטק. הייתי מתה מעייפות אבל קפצתי לגילי, שממש שמחה לראות אותי וגם הסכימה לבוא איתי לאכול משו. מהשאלה "לאן נלך" מצאנו את עצמנו בבר גיורא. הברמן דיבר איתנו על ההופעה של פול ואן דייק מחר באומן 17 וגם שם מוזיקה שלו. באופן חד פעמי ויוצא מגדר הרגיל לא הצלחתי לרקוד כי הייתי עייפה מדי. נשמע סבבה אבל לגילי יש מחר קומזיץ יומולדת ואני קבעתי עם חברה. לעומת זאת היא אמרה שהיא רוצה ללכת למסיבת קצף ביום שישי. חוץ מזה שהיא של גייז, ונהיה הבנות היחידות, זה נשמע סבבה.

בסוף עפתי משם והלכתי הביתה. לא ברור איך הצלחתי לגרור את עצמי.

מה שכן ברור זה שהיה חם נורא ושוב נזכרתי באלכסנדר מוקדון, שלמיטב זכרוני (ואני לא מבטיחה שהוא כזה טוב, אבל זה מה יש) תכנן את אלכסנדריה וסימן את גבולותיה עם קמח. מראש הוא תכנן אותה כך שלעת ערב תעבור רוח מן הים ברחובות ותקל על החום. ואני חשבתי לעצמי, למה את תל אביב אף אחד לא תכנן, ואיזה מן עליות יהודיות משכילות הן אלה, שאין בהן אף ארכיטקט-מתכנן-ערים אחד, שמצדיק את המקצוע. מוזר, אבל בטכניון היו המון כאלה, וחוץ מזה שהם למדו 5 שנים במקום 4 כמו האחרים, ועשו לילות לבנים על בסיס שבועי, גם לא היתה להם תעסוקה אחר כך. מה שמאוד לא ברור, כי אני לא מכירה עיר אחת בארץ הזו שמישהו ממש טרח לתכנן.

אז באתי הביתה וכתבתי פוסט, ואת ההמשך אני עוד לא יודעת.