מדי פעם מתחשק לי להגיד משו למישו, ואני אומרת. לפעמים אני אומרת יותר מדי, ואז אני נורא מוטרדת מזה. גורגיאס אמר את זה הכי טוב, "גם אילו היה נתפס לאדם, לא היה ניתן לקומוניקציה", ואני באמת מאמינה הרבה יותר גדולה בחוסר תקשורת מאשר בתקשורת. לעולם אנשים יבינו מה שהם רוצים להבין, כל עוד נותנים להם את ההזדמנות. אני מקבלת הדגמות חיות לזה כל הזמן. לפעמים אני מנסה לתקן משהו, לנסות לפחות להבין איך אחרים תפסו את מה שאמרתי. לכל דבר יש תאריך תפוגה, ואי אפשר לצפות מאנשים שיזכרו בדיוק את מה שאמרתי להם, נניח, שבועיים אחורה. זה קצת מוגזם. אז צריך לדבר איתם קודם, ולא תמיד יוצא. (אני זוכרת המון. אני לא יודעת אם זה טוב או רע.)

תמיד אחרי פרידות יש לי את הנטייה הזו, לחפש משהו לעשות עם הערב. מישהו. זה לא קשור לשאלה מי יזם את הפרידה, זה קשור לצורך לזוז הלאה.

ניסוי מעניין בבני אדם הוא לבדוק את התגובות של אנשים שונים לאותה התנהגות בדיוק. (עוד ניסוי משעשע הוא לספר להם על זה אחר כך).

שלחתי SMS לאיש שרציתי לדבר איתו מהפסקה הראשונה, וחצי שעה אחר כך שמתי לב שהוא עוד לא ענה לי, אז שלחתי את אותו SMS למישהו אחר. תוך דקה צלצל הפלאפון שלי, ומישהו שכתבתי עליו פעם מזמן בבלוג, שאל אותי בעליזות מה הלך הרוח השייקספירי הזה שנחת עלי באמצע יום חמישי סתמי לגמרי. קשקשנו קצת וקבענו להפגש. זה גם היה יוצא לפועל אלמלא התקשר מישהו אחר ושאל, מתי רואים את זיו פניך, ואיכשהו, אותו יותר התחשק לי לראות. (ההוא מהפיסקה הראשונה ענה לי מתישהו, בין לבין.)

כמה שעות אחר כך שוב הייתי בבית וגילי התקשרה והציעה לי לצאת. הסכמתי, והברזתי לה חצי שעה אחר כך. העדפתי לישון.

ואז התקשרתי להוא שרציתי לדבר איתו, למרות שידעתי שממילא מה שיש לי להגיד לו וגם לשמוע ממנו כבר Obselete, והוא לא רצה לדבר איתי, כי הוא היה עייף, וגם בכלל לא הבין מה אני רוצה ממנו. זה לא היה נורא אם לא הייתי מתקשרת שוב, דקה אחרי, מתוך מחשבה ש, כמה רע זה כבר יכול להיות, ממילא אני לא אקבל תשובה לחרא הזה אחרת, אולי מוטב שאפשפש בזכרוני העייף ואגיד לו מה בדיוק אמרתי לו אז.

קיבלתי הבהרה חד משמעית שאני נודניקית.

אמרתי שלום.

חשבתי שבאמת הייתי נודניקית. שאני שונאת שאנשים נודניקים אלי. ממש שונאת. ושונאת להיות כזו בעצמי, עוד יותר.

חשבתי גם, שיש אנשים שלא יגרמו לי להרגיש ככה. אולי האנשים האלה שונים ממני בתכלית, אולי אני הייתי מתנהגת בדיוק כמוהו, אולי גם התנהגתי. סביר להניח.

ואז עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד, מחקתי אותו מכל הזכרונות.

אני לא רוצה להסתובב עם אנשים שמוציאים ממני את הצד הנודניקי שלי. לא אוהבת את עצמי כזאת.

עריכה: אני שונאת לקרוא פוסטים סתומים ואני משתדלת לא לכתוב כאלה. אם הייתי מצליחה להעביר עשרה אחוז מהסיפור האמיתי הייתי מרוצה, למרבה הצער, אני לא יכולה. עברו בי כל ההרהורים הקטנים האלה שיש לי לאחרונה על חוסר התועלת שיש בבלוג הזה כבר מזמן, והאם לא הגיע הזמן לזרוק אותו לכוכב הבלוגים הישנים והלא מתעדכנים, ולהפסיק, או לעבור מקום, וזה. אבל הם עברו ונדמלי שאני אשאר כאן עוד קצת, בינתיים.