לפעמים אני רוצה לברוח מהחיים האלה שלי. אני רוצה הביתה. לנוח. אבל אין לי בית. יוצאת מבית הורי בחיפה, המקום הזה מעיק עלי וזר לי וכובל אותי כמו כלא. ונוסעת לדירה שלי בתל אביב, המקום הזה שהוא לא בית אלא מקום לגור בו. משהו זמני. עד ש. עד שמה? עד שיהיה לי בית, בית משלי. הרי בדירה הכל נראה חדש אבל בעצם הכל מקולקל ומתפרק. הכל חסר. הכל מבולגן. שום דבר לא כפי שהוא היה בבית של ממש, כמו שבית של ממש צריך להיות. יש בה עוד אנשים, ואני הרי סוציופטית, אני לא רוצה אף אחד. רק את השקט שלי עם עצמי. לבד. בבית.

אם אחייג עכשיו לאחד החברים שלי, ואפילו לעמוקים ביותר שבהם, כל התחושה הזו תתפוגג ותתמסמס כמו חשיכה באור יום. אני אהיה חברותית ונחמדה ונשקע בלהג יומיומי מרגיע. כאילו יש דברים שאי אפשר להעביר אותם בשיחה, רק להרגיש אותם ולחשוב אותם.

ואני רוצה ללכת למקום אחר, לא משנה לאן, אבל מקום אחר.

ואני יודעת שזה לא יעזור, כי גם במקום אחר, מעצמי, אני לא אוכל לברוח לעולם.

תוגות הן יצורות חמקמקות וחסרות אחריות. רגע אחד הן עוטפות אותך מכל עבר, סביבך ובתוכך, מענות אותך, אונסות אותך לכתוב אותן באמצע תחנת רכבת מהבילה מחום וכשאת יושבת על רצפת קרון עמוס אדם שְׁעוּנָה על מזוודה. לאחר מכן את שולפת את הספר שלך מהתיק, ופתאום את כבר בתל אביב והתוגה לא שם בכלל, יש רק עליצות ושמש וזיק כזה בעיניים, וזאתי שבאה לקחת אותך עוד רגע לאכול משהו במקום שיש בו חניה.