הלב הסורר שלי, שוב הוא עושה מה שבא לו, ונפגע דווקא כשלי מתחשק להיות אדישה. בגללו אני כותבת עליו עכשיו בגוף שלישי, כולם יודעים שזה מנגנון הגנה, מנגנון של ריחוק, אבל לפחות אני לא צינית, ולא מעמידה פנים שהכל בסדר. גם זה משהו. אין שום הגיון בהתנהגות הזו שלו, אם כבר, המצב הזה היה ברור וידוע מראש. לא מאשימה אף אחד, ונוזפת בעצמי על ההתבכיינות, כי עדיין אני רוצה להיות כזו שורדת אדישה שלא צריכה אף אחד, אבל אני לא.

פעם חשבתי שאחרי שנופלים וקמים, יודעים שאפשר גם לקום, ולכן המשכתי לזרוק את עצמי מצוקים, כשמצאתי כאלה. עכשיו נדמה לי שאני עדיין זורקת את עצמי, אבל יותר בעדינות, ולעתים יותר רחוקות. ואמנם אני קמה, ואפילו יותר מהר, אבל אני קצת צולעת וזוכרת יותר מדי טוב את הכאבים.

יש דרך אחרת לחיות. אני לא יודעת אם אני אוהבת אותה, אבל פתאום אני מגלה שיש לי גם כמה ברקסים, וכריות אויר, לא רק מנגנון שלוחץ על פול גז. שאני יכולה גם להבהל ולברוח.

גיליגרין כתב על רגרסיה ואני נזכרתי בפעם ההיא שזה היה אסור, אבל בכל זאת באתי לישון איתך. איך שכבנו מחובקים ואתה היית ערום, אבל אני לא. איך ניסית לנשק אותי ולא רציתי. איך הצקת לי כמו שרק אתה יודע, ואני, רוצה ולא רוצה, נאמנה לעקרונות מוסריים שלא ברורים לי עד הסוף, גוררת אותנו לאבסורד לא פחות ממך, עצרתי אותך. טיזרית שכמותי. איך ליקקת לי את הרגל ואותי זה רק נורא הצחיק. ואיך אמרת לי, תזהרי, אני עוד אתאהב בך, ועד עכשיו אני רוצה להרוג אותך על המשפט ההוא, גם אם לקחת אותו בחזרה כבר מזמן.

זה לא בריא לשקוע בנוסטלגיה, אבל עדיין זה צובט אותי בלב.

וזו המציאות שלי, הניתוק הזה, ניתוק של שום דבר מציאותי, ניתוק ידוע מראש, ניתוק שאני התחלתי, ניתוק שכואב כשנוגעים בו, סתם כך, לפחות בינתיים. ככה זה.