אז אנחנו על הירח, כן? חתיכת חור אם תשאלו אותי. אני מצידי בכלל הייתי מעדיף לסוע לאיזה אי, אולי הקאריביים, לא יודע, לשכב על החוף, קוקטייל ביד אחת, בחורה בשניה, ולא לעשות כלום שבועיים לפחות.

ובכל זאת, הירח והכל. חתיכת מתנה לגיל 21. אני לא מכיר אף אחד שהיה שם, אף אחד מהחברים שלי והאנשים שאני מכיר, אף אחד בכלל. אפילו אבא שלי, שהיה בכל העולם במקומות שאפילו אין לי מושג, שקנה את הטיול הזה, אפילו הוא לא.

אבל זה חור. בהתחלה היינו על הקו של המעבורת, "קו"? הוא קיים רק שנה, בקושי טיסה פעם בחודשיים, ורובן בשביל הצוות, לא לתיירים. ככה הסבירו לנו בדרך. אני לא מבין למה שמישהו ירצה לעבוד על הירח, אני בחיים לא הייתי מסכים, מילא אם היה כאן כבר ישוב, אבל אפילו לפי תוכנית ההתיישבות המטורפת הנוכחית, לא ממש יהיה אחד כזה בשום זמן קרוב.

איתי נסעו זוג יפנים מבוגרים, שלא הייתי בטוח אם הם מדברים אנגלית בכלל. שני רוסים שנראו כמו מאפיונרים ולא רציתי בכלל להתעסק איתם. והגרמניה. מבוגרת ממני אמנם, אבל במצב מצויין. אלא שניסיתי לדבר איתה, וכל מה שקיבלתי היה חיוך מנומס וקר ותשובות קצרות. כלבה סנובית.

כשירדנו מהמעבורת עברנו ישר לטרקטור ירח מספר 1. אוטובוס תיירים, כמו שהנהג שלנו קרא לו. הוא נתן כמה הוראות בטיחות, לא כל כך שמתי לב אבל הנהנתי עם הראש. נסענו למגורים, חור עלוב בפני עצמו, ומשם לטיול מכתשים.

נוף מדכא מסביב. הירח.

הקשר היחיד שיש לדבר הזה שהנהג קרא לו אוטובוס לתיירות הוא חלונות גדולים. לי כל הירח הזה נראה שומם למדי גם ככה, ולצאת החוצה אנחנו לא אמורים היום. אני רוצה לישון. היפנים מדברים ביניהם ומסתכלים על הנוף. הרוסים נראים אדישים ממש כמו קודם.

יש צפצוף או שנדמלי? כן, יש משהו, צפצוף חלש כזה, מן ביפ קצוב. בטח פלאפון של מישהו, לך תדע איזה צלצולים מעצבנים יש לרוסים הפסיכים האלה. אבל הם לא עונים. אולי זה בכלל לא שלהם. מעניין מאיפה זה, אני מסתכל סביב אבל לא רואה, נדמלי שאף אחד לא שם לב. גם בכלל לא ברור למה יצלצל פלאפון באמצע הירח. אוי, איזה טמטום, זה לא יכול להיות, אין כאן קוים בכלל. רק קשר. אולי הקשר מצפצף? למה הם כולם יושבים בשקט? רק אני שומע את זה?

הצפצוף ממשיך, ואף אחד עדיין לא הגיב. היפנים ממשיכים לדבר ביניהם. אולי אני אשאל אותם מה זה. אני בכלל לא בטוח שהם יבינו אותי. והרוסים? אני מסתכל שוב על הפרצופים שלהם. אחד גדול כזה ושמן, הסרבל המוזר של החלל בקושי עולה עליו. מבט אטום כזה, או שהוא אדיוט מוחלט או שהוא איש רע. אולי שניהם. והשני, קטן יותר, זה בטח הבוס. העיניים שלו מביטות בי לרגע ואני יודע שאני לא יכול לדבר איתו. פשוט לא.

הצפצוף ממשיך, חלש ושקט, באותו קצב. אני מרגיש מן אי נוחות כזו, כאילו הוא עושה לי משהו רע בעצם זה שהוא שם. אבל זה טפשי. בטח סתם צלצולים באוזניים, מכל הטיסות. תופעת לוואי של החלל. לא משהו אמיתי. קצת כואב לי הראש. זה בטח מאותה סיבה. מעניין אם יש לי כדורים כאלה בתיק, בין כל הדברים שדחפו לי לכיסים.

נשארה רק הגרמניה. אולי אני אגש אליה. ואגיד לה מה? תגידי, גם לך יש צפצופים באוזניים? היא מסתכלת עלי כמו על ילד קטן.

חרא.

היפנים דווקא נראים נחמדים. האישה אומרת משהו לגבר והוא מהנהן. שניהם מחייכים כל הזמן. בעצם עכשיו לא ממש.

אני עייף. אני רק אניח את הראש ואשן קצת, כואב לי הראש, יש לי בחילה כזו והצפצופים האלה משגעים אותי.

אני מרגיש את העיניים נסגרות, ופתאום עוברת בי מחשבה, הצפצוף, זה משהו ברכב הזה, טרקטור ירח מספר 1, איזו תקלה, אולי חור באיזה מיכל, אין אויר.