החלק האהוב עלי ביום, הוא הדרך הביתה מהעבודה. יש משהו ממש מקסים ברגעים האלה, אז באות כל המחשבות, החובות בצד, אין זמן בשבילן יותר, לא עכשיו. עכשיו מנוחה.

היום הזה היה יכול להיות מעצבן, אם הייתי מתעצבנת ממנו, אלא שהוא לא היה. אתמול, אחרי 11 שעות רצופות (שיא אישי חדש) יצאתי מהמשרד קצת לפני תשע והגעתי הביתה קצת לפני עשר. לא עשיתי הרבה חוץ מלישון. קמתי מאוחר, חיפשתי את הכרטיס עובד שהלך לי לאיבוד ולא מצאתי, ונסעתי. כל היום היה לא פרודוקטיבי ושום דבר לא עבד לי, רוב הזמן נשרף על בירוקרטיות. לעומת זאת, מצאתי את הכרטיס עובד. בסוף, אחרי שמשהו נורא פשוט לקח לי שעתיים במקום חצי שעה, כי שוב שום דבר לא עבד, הלכתי, קצת אחרי תשע, שוב שיא אישי חדש. ראיתי את האוטובוס האהוב עלי עובר בדיוק לפני שהגעתי לתחנה, וחיכיתי עד שיבוא האוטובוס הפחות אהוב עלי.

ובינתיים חשבתי.

שמתי לב איך כל הדברים הטפשיים האלה קרו ולא הטרידו אותי, אבל בדרך לאוטובוס האויר היה נעים והיתה בי מן שלווה כזו, ושיר של שוטי הנבואה התנגן לי בראש. אחר כך התחילה מחשבה על משהו שהפריע לי, אלא שאז קלטתי שכבר דשתי בה בלי סוף, והסיבה היחידה שהיא עוד שם, היא כדי שיהיה לי מסטיק למוח. משהו לחשוב עליו, לברוח אליו מהשעמום של הלא-כלום. כאב הוא דרמה, ודרמה היא עניין.

אז הגיע האוטובוס, הוא חלף על פני ועצר רחוק ממני, אחרי שנופפתי בחינניות בידי לכל עבר. עליתי עליו, והנהג ניסה להאשים אותי שלא עמדתי. אמרתי לו מן נו-באמת מזלזל כזה, הוא אמר, "פעם הבאה אני לא אעצור", ומצאתי מקום לשבת.

עדיין הייתי שקועה באותה שלווה.

חשבתי כמה הרגשות העמוקים ביותר נוצרים מתוך צורך ברגש, צורך אנושי בסיסי לקשור אותנו למשהו, ולסלק מאיתנו את התודעה האיומה הזו, והידיעה שנמות בלי נחמה והכל יגמר. ועכשיו, כמה נפלא הרגע הזה, בו הכל חסר משמעות, בלי לשקר לעצמי בקשר לזה. הרגע הזה בו אינני זוכרת ומרגישה דבר פרט אליו. הוא קיים. ואני מרוכזת.

אחר כך אמא שלי התקשרה, ואפילו היתה לי סבלנות אליה, מה שלא קורה בדרך כלל, איכשהו.

כשירדתי מהאוטובוס, חשבתי על אהבה, שהיא ממסיחות הדעת הגדולות (כמעט כמו בלוג). אבל אולי גם אהבה לא יכולה להסיח את הדעת ממש, אולי זה רק החיפוש אחריה, או האהבות המסובכות, המבולגנות, הדרמטיות. אולי בתוך מקום טוב ונוח, שוב יש שעמום. כמו האושר המנומנם שהוא נקודת המוצא של "איש הקוביה", שדוחף את הגיבור החוצה. המחשבה הזו מאוד הרגיעה אותי, כי יותר משמציקה לי הבדידות, מציקה לי המחשבה שמשהו לא בסדר בבדידות הזו, שיש כאן משהו שדורש תיקון. אבל לא, שום דבר לא יכול להסיח את הדעת מעצמי לאורך זמן. גם לא זוגיות. ולכן האושר יכול להיות כאן ועכשיו, בדיוק באותה מידה. והוא באמת.

עושה לי טוב, העבודה הזו, ממש עושה לי טוב. למרות שאין לי זמן. אני מרגישה ממש את אותו חוסר משמעות, אבל הוא לא מפריע לי. כמו סיזיפוס שיורד מההר כדי לגלול שוב את הסלע במעלה ההר, והוא חופשי.

מצד שני, אולי זה פשוט מפני שאני קוראת את קאמי בהפסקות באוטובוס, כמה עמודים בכל פעם, וזה שוקע, וגורם לי לחשוב.