כשהייתי בערך בת 13, התחלתי, מסיבות כאלה ואחרות, לנתח את עצמי פסיכולוגית. זה היה משחק חדש וכיפי שצפן בחובו גילויים מדהימים. אני כזו וכזו. הסיבות לכך הן כאלה וכאלה. כאן כואב. שם כבר לא. וכו'. כל פעם, כל הבנה כזו היתה גילוי חדש ומסעיר, שלחץ אצלי על כפתורים פנימיים והזיז דברים. לא תמיד היה ברור בדיוק לאן, אבל זה סיפור אחר.

לאט לאט המשחק הזה הלך והסתבך, ככל שנעשיתי טובה בזה יותר, כך יכולתי לחשוב על יותר סיבות לכל דבר. למשל, האם אני שחצנית מפני שאני אוהבת להשוויץ באופן טבעי, מפני שהסביבה עודדה אותי לזה, מפני שאין לי בטחון ואני רוצה לפצות על כך, אולי בכלל אני לא שחצנית, רק כולם סביבי קנאים, או שכל התשובות נכונות?

עם הזמן גם ידעתי די הרבה על עצמי, והמודעות לא תמיד עושה רק טוב. את המובן מאליו כבר לא יכולתי לגלות, ודברים מסובכים ועדינים אפשר לסובב כך או אחרת בקלות. רגישות יתר ונטית יתר לניתוח עצמי, גרמו לי להתפתח ולבנות את עצמי, אבל גם לאבד רגישות לגבי תחומים שלמים.

למשל, דכאון. דכאון הוא דבר נורא נזיל. אתה לוקח אותו לפאב, לפעמים הוא נשאר, לפעמים הוא מתפוגג עם האלכוהול, ונעלם. אתה רואה איתו טלויזיה, לפעמים הוא נשאר, לפעמים בלי שתרגיש הוא מתחלף בבת-צחוק. וזה לא תלוי רק בפאב, או רק בטלויזיה, זה תלוי גם עד כמה אתה מתמסר להם, ושוכח לרגע שלקחת איתך לשם גם דכאון, ושאתה צריך לתת לו תשומת לב. לפעמים אתה מאבד ריכוז לשניה - וזהו. הלך עליו.

כיוון שדכאונות נטו להטריד אותי פה ושם במהלך חיי, עשיתי נסיונות תמידיים להיות שמחה ועליזה. אם אתה משחק את זה מספיק טוב, בסוף אתה נהיה כזה, ואני באמת נהייתי כזאת. לפעמים.

ולפעמים כבר קשה לי להבדיל.

אצלי, התסמינים הכי ברורים לדכאון הם תסמינים חיצוניים. נניח, לא בא לי לצאת מהבית, אין לי סבלנות לכלום, וכואב לי הראש, משך כמה ימים - כנראה שאני בדכאון, גם אם לא הרגשתי מצב רוח שלילי במיוחד, ודיברתי עם כל העולם כאילו כלום.

מצד שני, יכול להיות שכל זה קרה כי אני עובדת, מצב שהוא לכשעצמו חדש, וגורם לי לעייפות. יכול להיות שאני מתחמקת מצ'ומפי* כבר כמה שבועות, כי אני עייפה, או כי אין לי כוח אליו באופן אישי, וגם מעוד מישהו אותו דבר, שאין לי דייט חדש (סקופ!!!) ושאף אחד לא מתחיל איתי ברחוב כי אני לא הולכת ברחוב. יכול להיות שמכורה שכמוני בקושי קוראת בלוגים כי בעבודה לא מאוד נוח וכשאני מגיעה הביתה אני עייפה ופרו אין לי אז אני כבר לא יכולה להתמכר לסטטיסטיקות (וגם לא לכתוב טיוטות לעזאזל). מצד שני, גם דכאון היה בטח עושה את זה.

אז אני לא יודעת.

הדבר העיקרי שעוזר לזה, זה ריכוז שמנקה את כל הג'אנק מהמוח, ופתאום הכל מאוזן וברור ונכון. ריכוז שמגיע כשאין כל כך הרבה גירויים וסיבות ובלגן מסביב. רק משהו הרבה יותר פשוט.

ריכוז כמו שעושה לי מדיטציה או יוגה. או המדבר. אפילו רק המדבר, בלי כלום.

ספציפית, אני נוסעת מחר לאשראם, ואני מקווה לקלוט משהו ממני. קצת. המקום הזה עושה כל מיני דברים, אפילו סתם כשמגיעים אליו. כמו מן בום שנוחת עליך, שמתרכך אחר כך.

עד היום, התוצאות שלו לא הדהדו לי לתוך החיים למשך הרבה זמן. הייתי פעמיים בפסטיבלים, ופעם אחת בסדנה. זה עשה לי משהו, אבל אחרי ויפסנה, זה כמו לעשן גראס אחרי שלוקחים הרואין.

מחר אני נוסעת לסדנת טראסט, עם שרדהה המלך**, וכיוון שאין לי שום אמון בבני אדם, אולי זה ילחץ לי על נקודות טובות. נראה. בכל אופן, מדבר, אשראם וזה. יהיה קטעים.

טוב, אני אורזת. תתגעגעו.

* ותיקי הקוראים זוכרים אולי שפעם היה איזה בחור כזה שהסתובב לי בחיים, לא יותר מדי זמן, אבל הצליח להזיז לי משהו והתחשק לי לפגוש אותו יותר מפעמיים.

** הידוע בכינויו, שרדהה תעשה לי ילד!!!!! שרדהה תעשה לי צפרדע!!!! שרדהה תעשה לי איגואנה תורכית!!!!!!!!!1

באדיבות הפורום של האשראם אחרי הפסטיבל, ואני לגמרי מבינה למה.