בסדנה היו שני מדריכים, שרדהה-תעשה-לי-איגואנה, והשניה. היא היתה קלישאה מהלכת, ולא הוציאה מהפה שלה משפט אחד שלא היה מעצבן, או לא לעניין, או סתם נדוש בצורה מזעזעת. קלישאות הן אולי נכונות, אבל לא מחדשות שום דבר. למזלי, החיים הכינו אותי לזה, וכבר פגשתי המון אנשים כמוה בעבר. התמודדתי. כמובן שבנקודות מאוד ספציפיות הרגשתי כמו בתוך סרט סוג ז' שהייתי משכתבת לו את התסריט שחבל על הזמן, אבל רוב הזמן לא.

גמל, אריה וילד

בהתחלה לקחנו קלפים של זן טארוט, שאמורים להראות את המצב הנוכחי. בפעם הקודמת שנתקלתי בזה, יצא לי הקלף the outsider, ורק לראות אותו הפך לי את הבטן מבפנים וגרם לי לחשוב. הפעם, קיבלתי את הקלף rebirth, שבו מצויירים, זה מעל זה, גמל, אריה, וילד.

זה הכי מתחבר לי לניטשה, אמרתי, יש לו משל כזה, הגמל לוקח עליו עוד ועוד, האריה מגרש את הגמל, והילד, יוצר דברים חדשים. (העלאדם של ניטשה הוא הילד במשל). שרדהה אמר משו על זה שאושו לקח את זה מפרוייד, שאמר שבתוך כל אחד מאיתנו יש כזה, כזה וכזה. שמע, יש דרגות. אל תגעו לי בניטשה!

גמל, אריה או ילד? שאל אותי שרדהה. ילד, כמובן. לא מה את רוצה להיות. המ. לא יודעת. אולי האריה.

(המשמעות של כל העניין, מבחינתי, היא יצירה. הגיע הזמן באמת שאני אעשה דברים שאני פוחדת לעשות, כמו ששירית אמרה לי כבר מזמן. ולא רק היא. הכל תירוצים.)

צעקות

אחד הדברים שלא יצא לי לעשות בעבר הוא מדיטצית צעקות. כולם מסתובבים וצועקים אחד על השני כל מיני דברים, אני שונאת אותך, יא מפגרת, זונה, יורקת עליך, וכאלה. כיוון שביום יום אפילו לא בא לנו לעשות את זה מרוב שאנחנו מדכאים, זה לא תמיד קל, כי הולכים נגד טבע שני כזה, אבל משחרר משהו שקשה להוציא אותו אחרת. וזה מרגיע נורא.

חיבוקים

אין לבוא לאשראם בלי המון חיבוקים. בהתחלה אני תמיד מסתכלת על זה בחשדנות, ולאט לאט זה ממיס את הציניות הזו מבפנים ומדבק נורא, ואני פשוט הולכת ומחבקת אנשים באופן טבעי סתם ככה.

שרינג

יש את הקטעים האלה שיושבים במעגל וכולם, או חלק מהאנשים, אומרים מה עבר עליהם. זה נראה כמו קבוצת תמיכה. אני לא מחפשת תמיכה, אבל אוהבת לחשוב על זה כמו סוג של בלוג משודרג, שממש צריך להביט לאנשים בעיניים כשמספרים להם כל מה שעובר עלי. או חלקים ממנו. ואם עובר עלי משהו כואב, קשה להוציא את זה החוצה, אבל אני רוצה להתמודד עם זה. בכתיבה בטח היה הכל זורם, אבל מול אנשים חיים זה אחרת. קצת יותר קשה.

פעם אחת זה היה ממש אפקטיבי, כשמישהי סיפרה משהו על עצמה, ואני פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות כששמעתי אותה. אחר כך דיברתי וסיפרתי על עצמי והכריחו אותי לשחק סיטואציה עם "אבא" שלי. אמנם ההנחיה היתה מפגרת אבל בחרתי את האדם הנכון לשחק אותו, והוא אמר דברים שנגעו בי, או שהורידו לי אסימונים קטנים בצד. בכיתי תוך כדי וכל הסיפור, כשלא התפוצצתי מצחוק מלהסתכל עליו, ולא התעצבנתי על המנחה. אחר כך עוד כל מיני אנשים התחילו לספר דברים די מדהימים על עצמם. הכי זה כואב לשמוע סיפורים מזעזעים מאדם שסתם מספר את זה, ככה, מתוך איזו נקודה של השלמה, לא מישהו שמחפש רחמים או להיות דרמטי או משהו. סתם. סתם מישהו שמביא את הסיפור האישי שלו בתור דוגמא בתוך סוג של דיון. אפילו אנשים עם סיפורים רגילים לגמרי, לפעמים משהו שם כל כך עצוב.

ריקודים

כל המדיטציות אושו האלה מלאות ריקודים וקפיצות ומה לא. עד עכשיו תפוסים לי קצת השרירים ברגליים. אבל אני אוהבת את זה.

מכות

אין לי כוח לספר את זה כמו שצריך כרגע. אולי פעם אחרת. (לא לדאוג, זה הכל חלק מהמדיטציה, אני חננה, בעדה שלי אנחנו לא הולכים מכות באמת).

קבלת שבת

הם מצחיקים נורא עם הקבלת שבת שלהם. בפעם האחרונה שהייתי בטקס דתי שמזכיר תפילה, זה היה באיזו כנסיה ביזנטית הרוסה בגולן, בטיול. החלטתי שמן הראוי להתפלל לאיזה אל, ממש כמו איש הקוביה. (זה לא הלך מי יודע מה). באשראם הם יושבים ושרים כל מיני שירי אשראם פנימיים עם גיטרה לכבוד כניסת השבת, וכולם לובשים לבן (אני לא, אין לי בגדים לבנים, שחור יותר יפה לי). זה מקסים, למרות שמתישו זה נהיה טרחני ואתה רק רוצה לאכול משהו כבר, או שיהיה איזה שיר שאתה מכיר.

אנשים

היו אצלנו כמה טיפוסים מעניינים, וגם כמה שהתחבבו עלי. אבל, סיפורים של אנשים אחרים, הם שלהם. חוצמזה, הכל מתארך לי.

אפטר אפקטס

אל תעשו שום החלטות גדולות עם החיים שלכם בימים הקרובים, אומרת קלישאה, חכו עם זה כמה ימים.

ובאמת באשראם ויום אחר כך הרגשתי עדיין מאוד מאוזנת, ועם קצת יותר אמון בעצמי.

כשחזרתי הביתה הספקתי לפגוש את זאתי, לחבק אותה עד בלי די, להגיד לה מה אני חושבת עליה, וכמה אני אוהבת אותה ויכולה לספר לה הכל. ואני לא באמת בחורה שיכולה לספר ממש הכל לכל אחד. כמו כן, היתה לי סבלנות והייתי נחמדה לאמא שלי כשדיברתי איתה. התקשרתי למי שהיתה החברה הכי טובה שלי לפני עשר שנים, נפגשנו שוב בטכניון באקראי אבל ניתק בינינו הקשר, נפלתי עליה ביום טוב והתעדכנתי. ודיברתי במסנג'ר עם מי שניסיתי למחוק, כי היה נדמה לי ש, בכל זאת, אני יודעת להבדיל מתי אני לא רצויה בכלל, ומתי אני לא רצויה ברגע ספציפי. כמובן שבחיים אי אפשר לעשות undo באופן חלק לגמרי, אני יודעת שאני הייתי נפגעת אם היו מוחקים אותי ככה, ושומרת על מרווח בטחון, לפחות. אבל אני יכולה לעשות רק מה שאני יכולה לעשות, וגם זה, באיזה אופן, מרגיע.