קמתי באמצע הלילה (6) ואחרי שסיימתי לגרד את עצמי מהמיטה (7) נגררתי לויצמן, באיחור אופנתי של חצי שנה. גם כשנותנים לך טופס טיולים עם 9 מקומות מיותרים להחתים (ל-8 מתוכם הגעתי לראשונה היום), בכל רחבי המכון, זה עדיין המקום היחיד בארץ בו המזכירות נחמדות ויעילות, אף אחד לא נותן לך לחכות סתם, כולם סומכים עליך ועושים את המקסימום כדי לטרטר אותך מינימום והכל מתקתק כמו שעון. תחשבו אפרים קישון, תחשבו קפקא, אותו דבר רק הפוך.

שלום, אמרתי לנסים, במשרד מעונות שלא גרתי בהם, פוגשת אותו לראשונה. אני צריכה שתחתום לי על טופס טיולים. איך שהלכת במסדרון ידעתי שזה מה שאת צריכה, הוא אומר, ואני מחייכת. סיימת תואר שני? הפסקתי, אני אומרת לו. הוא חותם לי על הטופס, למה הפסקת? נשבר לך היין? כן, אני אומרת, זה לא הכיוון שלי בחיים. זה טוב שגילית את זה עכשיו, אומר לי נסים, יש אנשים שמסיימים מאסטר וגם דוקטורט ורק אז הם מגלים שהם בעצם רוצים משהו אחר. כן, אבל אנחנו עדיין צעירים, אני אומרת לו, עדיין אפשר להחליף. עדיין צעירים, אבל את קצת יותר, מחייך אלי נסים בפנים נעימות עם שיער לבן דליל. לא רציני, בקושי מרגישים, אני אומרת. יום נפלא שיהיה לך, אומר לי נסים, ומחייך. יום טוב לך, אני מחייכת שוב בחזרה.

תוך שעה וקצת סיימתי להתרוצץ במכון, בשבילים מוקפים כרי דשא גדולים ומושקים שהרטיבו לי את הרגליים בעדינות, נטועי עצים גדולים ויפים, ליד ספינת החלל שנקראת בטעות "מאיץ חלקיקים", וחיפשתי חרטה, צביטה, משהו.

בפקולטה עומד יאצק, המחשב הראשון בארץ, ואפילו לא אמרתי לו שלום, ליצירת המופת האאובה עלי. ליד הפקולטה, בחוץ, פינת העישון שלי, ספסלים תחת עצים גדולים מוכי שלכת, ושם היתה צביטונת. ואז ראיתי את ראש המחלקה ורצתי אליו ואמרתי לו מה אני חושבת וכמה זה מקום נפלא שקשה לעזוב וכמה הגישה שלו, כשאמר לי ביום הראשון ללימודים, אחרי שביקשתי במשפט וחצי ללמוד גם כמה קורסים בביולוגיה, "אה, יש לך אישור אוטומטי", היא כל כך לא אופיינית לשאר העולם. מה גרם לך להבין שזה לא הכיוון שלך בחיים, הוא שאל אותי. לא יכולתי להתרכז בשום דבר, בצורה קיצונית. כמעט סיפרתי על ויפסנה וויתרתי, יש דברים שרוב העולם לא יבין.

עזבתי מאחור את המקום הזה, עם כל האנשים הנחמדים להקיא, עם שם בינלאומי, מקום שנתן לי קצת זמן פנוי ומלגה חביבה, מקום שליקקתי את הצלחת בקפיטריה שלו, שהגישה סושי פעם בשבוע. מקום שהיה החלום שלי פעם, בערך, נגיד, מגיל 18 עד 25. והלכתי לעבוד בסתם חברת הייטק, אפילו לא אחת שכל העולם שמע עליה, עם אנשים רגילים ולוחות זמנים ותככים קטנים, בלי דשא, עם פינת עישון בחדר מדרגות ואוכל שהתחביב שלי הוא להתלונן עליו. ואיכשהו, זה, לפחות בינתיים, עושה לי הרבה יותר טוב. אני לא מרגישה איזו חובה בלתי ממולאת כשאני קמה בבוקר.

אז אני לא אהיה חוקרת מוח כשאני אהיה גדולה. אני דווקא חיה עם זה טוב מאוד, במיוחד אחרי שאלוהים נתנה לי את ההזדמנות לנסות, ולוותר.

בסוף, רק כמעט כמו ב"חבילה הגיעה", קיבלתי צ'ק, במקום מיסי נמל.

סוף טוב, הכל טוב.

עדכון: כסססססססס, אף אחד לא מכיר " חבילה הגיעה" ולא מבין את הבדיחות שלי משם. לא נורא, ממילא הבלוג הזה לא בנוי על התחשבות בקוראים. מחר נכתוב עוד אחד.