| 10/2005
הבעיה החיפאית
ארוחת החג נסתיימה וכולם הלכו. היה נחמד מאוד, אני אוהבת ארוחות, אני אוהבת את המשפחה, ואני אוהבת חופש מהעבודה. המסקנה המרכזית מהערב, היא שכשאני מנסה לתאר את הפרדוקסים של זנון באנגלית, בני דודי האהובים מתווכחים איתי הרבה פחות מאשר כשאני מדברת עברית סתם. מסקנות משנה הן:
1. לצדק יש 63 ירחים, ולחלקם שמות מגניבים לגמרי (אני לא רוצה לזכור אותם, אפילו ל-20 חומצות אמינו לא היתה לי סבלנות).
2. שאר המשפחה שלי סבורה שמיטה היא רהיט שיש בו צורך, ומזרון לא מספיק. מוזר.
אחר כך גיליתי שכל שאר הפעילויות מיצו את עצמן.
עם המשפחה דיברתי די והותר.
החברים החיפאים שלי, זן נכחד, מתחלקים לשתי קבוצות: כאלו שלא יודעים שאני כאן, כי, סוציופטית כתמיד, לא טרחתי להודיע להם, ומקסימוס, שלא החזיר לי צלצול, הבנזונה. (הוא לא אואב אותי באמת.)
שחקן אחד מההצגה שלח לי סימסום שנה טובה, ואמרתי לעצמי שבאמת הגיע הזמן, אחרי שנה וחצי, לשאול מה שלומם פעם. הרי היה לנו כל כך כיף ביחד, ואיזו מן בימאית גרועה אני. דחיתי את העניין למועד מאוחר יותר, אולי סוכות, או 2007.
קראתי את כל המכתבים כמעט. הערצתי בשקט את הקרדיט קארד החדש שלי, מעוצב ואקסקלוסיבי, עם תמונה של נוף עיר עתידנית מלפנים ושלי מאחור.
קראתי את הספקטור. משו לא ברור על כערת. נזכרתי איך קמתי בשבת בבוקר (14 בשבת, זה בוקר), וניסיתי לדלות משהו לביש מתוך 3 הפיג'מה-לייק-אקסטרה-אקסטרה-אקסטרה גיק-טי-שירט שקובי שם בארון ומכנה "חולצות" (או, ליתר דיוק, "סגנון הלבוש היחודי שפיתחתי לי בשנים האחרונות"). עמדתי מול הראי וחככתי בדעתי. "זה יפה לי?" שאלתי בקול מתגרה, "את תהיי יפה בכל מה שתלבשי", ענה לי קובי בלי להביט בי בכלל, מדקלם את התשובה הנכונה במיומנות ובלי טיפת אמינות. "אתה לא מבין שום דבר", עניתי לו, ולבשתי את הסנטימטר רבוע של בד שהיה עלי בערב הקודם, אותו אני מכנה: "חולצה". המשכתי להסתכל על עצמי בראי. "אתה חושב שאני רזה מדי?" הצקתי לו שוב. "כן", ענה לי החוצפן מהחדר השני. "אני לא חושבת שאני רזה מדי! אני אוהבת את הגוף שלי בדיוק ככה!" אמרתי, והלכנו לאכול משו.
אחרי שסיימתי עם העלאת הזכרונות באמת לא נשאר מה לעשות.
מחר חוזרים לתל אביב.
היום לא נותר אלא לכתוב פוסט.
עכשיו אני אצא מכאן, ואקח את האוטו לסיבוב חסר תכלית, רצוי רם עליות, רב סיבובים וגבה מהירות, כי כשפעם בחודש חודשיים יש לי הזדמנות לנהוג, ועוד בעיר גם עם הר וגם עם פניות שמאלה, אני חייבת לנצל את זה, שלא אחטוף קריז.
עדכון: מסתבר שמפילים עלי אוטו. עכשיו לא רק שאני צריכה לחפש דירה בתל אביב שמתאימה לאילוצים שלי ושל אחשלי, אני צריכה גם למצוא אחת עם חניה. מה אני אעשה עם אוטו בתל אביב לעזאזל. אוף, החיים נורא קשים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
