לפני כמה שבועות נסעתי באוטובוס, ולפתע שמעתי צפצוף. הוא היה מעצבן נורא. שאלתי את עצמי מה הצפצוף הזה לעזאזל. לא דיברתי על זה עם אף אחד כי לא התחשק לי לפתח שיחה טפשית. כמה רחובות אחר כך הצפצוף נפסק, התחיל שוב, ואז האוטובוס כבה. הנהג התניע אותו מחדש והביא אותי בשלום לתחנה. הלכתי הביתה ובדרך אכלתי פלאפל. היה טעים.

מסקנות מהאירוע:

1. צפצופים באוטובוס הם לא סימן טוב.

2. דברים שכותבים עליהם בבלוג עלולים לקרות בחיים האמיתיים. (זה לא חדש, גם שיער ארוך קיבלתי).

3. פלאפל זה טעים.

עקב מסקנה 2 החלטתי לפצוח כאן בטרוניה על נושא כאוב מאוד: צבעים.

השירה העברית (ופזמונים סתם) מהללת בחורות בלונדיניות, נערות שחורות שיער, אדמוניות, נשים תכולות וירוקות עיניים.

ואנחנו, החומות, הרוב הדומם, על היופי שלנו איש אינו כותב שירים, ואנו נאלצות לסבול מינקות את החינוך הסמוי המעודן הזה, שמטפטף לנו מעדנות למוח שאנחנו סוג ב', ועלול לגרור תוצאות קטסטורפליות, החל מבטחון עצמי נמוך, דרך השתלת סיליקון, ועד צביעה חסרת טעם לצהוב חציל.

יקום נא הפזמונאי שיוציא את להיט חומת השיער הבא, בגלגל"צ הקרוב לביתכם!

(אלוהים, אם את קוראת, לטיפולך המהיר אודה.)

עדכון: אחת ט' וגיליגרין מתקנים אותי שאהוד בנאי כבר שר על זה בעברית, בחיי אתם הורסים את כל הכיף בלהתלונן! וזיגפריד השולת כתב בלדה ובכך העלה בעשרות אחוזים את מספר השירים העבריים בנושא. עכשיו תגידו, מה עם עיניים חומות, הא?

פינת הנס:

גלעד נס הקים את האוונגרד החדש! בואו בהמוניכם!

פינת הקאמבק:

הפיקציה חזרה. היא הפסיקה בבת אחת, לחלוטין, ועכשיו היא שוב כל כולה כאן. זו טוטאליות.

פינת השליטה העצמית:

אחרי חודשיים נשברתי וקניתי לי שוב פרו. אני קצה ואני מכורה לטיוטות. מקווה שלסטטיסטיקות לא.

פינת הקובי:

הוא התחיל לקרוא לי "שמנה". (אני נורא מרוצה. זו פעם ראשונה שלכתוב על מישהו בבלוג לא גורם אך ורק לתוצאות קטסטרופליות.)

פינת הסליחות:

שמתי המון לינקים, והשתמשתי במילה "בלוג" יותר מדי פעמים בפוסט הזה. סליחה. זה יקרה שוב.