זה היה לפני כמה שנים. מוצאי יום כיפור, הצום והסרטים כבר נגמרו (אני עושה את שניהם) והייתי עם חברה בתחנת דלק (פעם היה לי אוטו, וזה).

ואז צלצל הסלולר שלי. עניתי.

שלום, אמר לי מישהו. לא זיהיתי. מי זה?

פלאשבק.

כמה חודשים קודם, אני רוקדת במועדון. החורבה, בחיפה. זו באמת חורבה. ובכל זאת, כמה יתרונות: כניסה חינם, כי אני קצה, ומגיע לי. מוזיקה סבירה עד טובה, אולם עם רוק אלטרנטיבי ורוק ישראלי למטה. ציד איכותי, בערבי סטודנטים בימי חמישי. (מי שאין לו תעודת סטודנט לא נכנס. ממש ככה.) הייתי שם כל שבוע-שבועיים.

ליד השירותים עמד מישהו וניסה להתחיל עם בנות. זה נורא שעשע אותי ואמרתי לו. דיברנו קצת והוא היה חמוד.

יום, או יומיים אחר כך, יצאנו.

לקחתי אותו לאחד מבתי הקפה ששימשו אותי לפגישות ראשונות, הפאזל בהדר. שלושה וחצי שולחנות בקומה ראשונה ועוד שלושה בשניה, מבנה ישן צבוע, ציורים של פאזל על הקירות ותמונות בטוב טעם, בחוץ על מעבר החציה הלבן ציורים קטנים בשחור של חתיכות פאזל, טוסטים מעולים, מילקשייק עם אלכוהול אם מתחשק, ובעיה תמידית כשרוצים לקרוא למלצרית למעלה. (אח, הפאזל, מעניין מה שלומו, מזמן לא הייתי שם בדייט. [סליחה, התקף נוסטלגיה.])

ישבתי שם עם קרת ודיברנו. השיחה לא זרמה. כלומר, הוא דיבר ואז אני. הוא סיפר על מסיבות סלבריטאים בתל אביב ועל העבודה המוצלחת שלו והתוכניות השאפתניות לעתיד והיה בטוח ומנוסח ועם אוצר מלים ואני, אני שאלתי את עצמי למה שהוא יתעניין בי בכלל, ודיברתי קצת על עצמי, מרגישה מחווירה לעומתו. ואני לא בחורה שיש לה בעיה עם דייטים, בדרך כלל. הייתי בטוחה שלא מתאים לו. לא היתה נינוחות.

מה בא לך לעשות עכשיו, שאל קרת לקראת שלב הקיפול שלנו משם, וזו היתה ההפתעה שלי להערב: הוא מעוניין.

ואז,

ים, לילה, רומנטי, ירח, מכות, מזמוזים, טבילה לילית קלה, הבית שלי, שתי כוסות יין, אחת מהן נשברה, סקס מדהים. מדהים. דיברנו והכל היה כל כך טבעי ונוח.

הייתי חצי מאוהבת.

לקח לו כמה ימים להתקשר.

חוץ מזה הוא לומד בעיר אחרת.

נפגשנו עוד פעם אחת והיה די עלוב (כולל סקס בינוני). היה בו משהו פלצני. (ניחוש פרוע מה הוא למד, anyone?)

כששכבנו הוא אמר לי שכבר כמה חודשים לא (חודשיים? שלושה? ארבעה? שכחתי.) אני אמרתי, אה, אהמ. 4 ימים?

יש בחורים שזה לא מפריע להם. ויש בחורים שמעדיפים ללכת לאט. ויש בחורים, כמו קרת, שחושבים שאם את מזדיינת איתם בפגישה ראשונה את לא מספיק טובה בשבילם, (גם אם את יפהפיה, אינטיליגנטית, רגישה, ספונטנית ועם חוש הומור) מה שלא מפריע להם לרגע לנסות להכניס אותם למיטה בכל זאת.

לא תמיד אפשר לדעת מראש מי שייך לאיזו קטגוריה.

פעם חשבתי שדרך מצויינת להפטר מבחורים שמחפשים רק סקס, היא לשכב איתם, ואז הם לא ממשיכים להסתובב סביבך ולהציק לך אחר כך, ואת חופשייה. אבל קרת לימד אותי שאם אני רוצה יותר, זה כואב, וזה לא שווה את זה.

בכל זאת, הוא נעלם ושכחתי ממנו.

סוף פלאשבק.

(להזכירם, אוטו, מוצאי יום כיפור, טלפון)

קרת הזדהה ואמר שלא דיברנו 3 חודשים. לא טרחתי לספור, וכבר שכחתי ממנו. היו לו כמה מלים על יום כיפור, והוא ניסה לבקש סליחה, או משהו כזה. כמי שלא ממש מתחברת לסימבוליות של תאריכים (למרות שאני בהחלט רואה בהם תירוץ מצויין לשתות אלכוהול ולהאביס את עצמי באוכל) לא ממש הזיז לי הקטע, בטח אמרתי לו שכבר שכחתי או משהו.

אבל תכלס, הוא רצה משהו אחר.

אני לא זוכרת למה, אולי כי לא הייתי סגורה על מה הכיוון, אולי כי עדיין היתה בי איזו רגישות אליו, אולי כי הייתי צריכה לחנוך את הדירה החדשה שלי, קרת בא אלי.

הוא אמר שהוא לא היה אף פעם בקטע של רק סקס ואמרתי שאני כן.

והיא היתה שם, המבוכה האיומה הזו, שני אנשים שלא יכולים לדבר בלי הכבדות הזו ביניהם. שלא יכולים להנות זה מחברת זו. שהכל ביניהם פתאום עסקי וקר. ניסיתי לסלק אותה, אבל זה לא עבד.

ואז היה סקס. אני לא זוכרת אם הוא היה גרוע או סתם בינוני.

לראות תשוקה שמתה ומפנה את מקומה לחרמנות פשוטה, לא תלויה במושאה, זה מוות קטן.

הייתי רוצה לומר שלא ראיתי אותו יותר לעולם, אבל שבוע אחר כך נתקלתי בו בסנימטק, הוא אמר בקול אשם ושקרן, אני אתקשר אליך מחר, עשיתי לו כן-כן עם הראש, זה שמשמעותו, אין לי זמן אליך, לא אכפת לי, ואני לא רוצה שתתקשר.

ומאז, באמת לא ראיתי אותו יותר מעולם.

העיצוב החדש הוא תוצאה של יום כיפור בחברת זאתי, עם הטעם הטינאייג'רי גותי וההצקות והדרישות שלי, והכשרון הגרפי והסבלנות המדהימה שלה.

יצא גם כפתור: