הייתי יכולה לכתוב פוסט מאגניב על פסטיבל סגול, על איך נסעתי לבד ואפילו בלי שק"ש כי רציתי לישון אצל קרובים בצפון, ומצאתי את עצמי ישנה באוהל עם חברים, על איך גיליתי שגם את מדריכת הרייקי אני מכירה מימים ימימה, על כמה דרכים שלמדתי להתפלח פנימה בלי לשלם (בלי להשתמש באף אחת מהן), על רחצה טופלס באמצע היום ועל איך איבדתי את הסלולר.

הייתי יכולה לספר על מעבר דירה, על החפצים העודפים, על כל הספרים שהבנתי שעוד לא קראתי, על כל האנשים שעזרו לי, על משברי חניה, נסיעות בינעירוניות, היאוש שהיה תוקף אותי תמיד באריזה ועכשיו, הבטתי בו כמו צופה מהצד, כי ה"רוחניות" נתנה לי כלים שימושיים לעיתות מצוקה. על נגרות חובבת, על השותף, ועל תחושת הביתיות שתקפה אותי בדירה הזו.

(בכלל, זה היה שבוע שחוץ מחיי רשת, היה בו הכל.)

אולי, בהזדמנות.

בדיוק לפני סגול נתתי לאמא שלי לקרוא כמה קטעים שכתבתי. וביקשתי ביקורת.

בתור הבנאדם בעולם שדעתו עלי, באיזשהו מקום, עדיין הכי חשובה לי, זה מפחיד. כי גם בלי לרצות, אני אאמין לכל מילה שלה.

אמא התחילה כרגיל בלהתנצל, היא בכלל לא בתוך ספרות עכשיו ובקושי קוראת, היא כבר חלודה.

אבל היא קראה, והיה לה מה להגיד, וגם בתור חלודה עדיין יש לה עצמות ספרותיות בדם. וכמו תמיד היא רואה דברים ומנסחת לי אותם במדוייק וגם בטאקט, נותנת מחמאות וגם מבקשת יותר, מבדילה בין צורה ותוכן, מחפשת עומק, כאן נראה כאילו נמאס לך לכתוב באמצע, את יכולה לפתח את זה עוד, כאן אני לא אוהבת את השימוש שלך בשפה, אולי זה מקובל היום אבל אני רגילה לדברים אחרים. וזה, זה טוב, השילוב של האישי וההכללות שאת עושה כאן.

ואני הרגשתי כמו מן דחיפה קדימה, כל מיני אפשרויות ורעיונות וכיוונים. ועבודה. ואתגר. כאילו אני צריכה אישור, ציפיה, בעיטה בתחת, קחי את הפוטנציאל שלך ותוציאי ממנו משהו, תתאמצי.

אני לא יכולה להסביר מה זה עשה לי. ועושה עדיין. לא במלים. האושר העדין הזה, העמוק, שכמעט הולך לאיבוד בים של אירועים אינטנסיביים. והידיעה שהיא שם, ואולי כדאי שאני אפסיק לפחוד כל כך לגשת.