סגול. פסטיבל. חוף אכזיב. כמו בומבמלה, רק יותר קטן. כמו באשראם, רק יותר גדול. יותר מדי. בעצם, לא כמו באשראם בכלל, בדיוק בגלל זה, ובבומבמלה לא הייתי מעולם, בדיוק בגלל זה.

גדול מספיק כדי שאפשר יהיה בקלות לאבד בו אנשים, וזה גדול מדי.

ביומיים הראשונים הייתי עסוקה ברייקי. יש לזה חלקים נפלאים, ויש לזה חלקים שנשמעים כמו כל מיני קסמים וכישופים, ובתור מישהי שלא טורחת להאמין אפילו באלוהים, יש לי קצת בעיה עם לקחת ברצינות אמונוטפלות אחרות.

רייקי זו שיטת הילינג כזו, ששמים בה ידיים על המטופל, והיא בגדול די נחמדה ולא מסוכנת. קל ללמוד אותה. ברייקי דרגה 1 (זה מה שאני עשיתי) יש קצת הסברים ושתי חניכות. בחניכות יושבים כולם במעגל משך בערך שעה על כסא בעיניים עצומות, עם מוזיקה מתאימה ברקע, ופותחים לך צ'אקרות או ערוץ רייקי או משהו כזה, באופן שמאפשר לך אחר כך להעביר את האנרגיה הזו.

בחניכה הראשונה של הרייקי הרגשתי המון אנרגיה זורמת. המון המון. וזה לא בא ממני, זה התחיל בחוץ. (איך מרגישים את זה? נו, תצטרכו פשוט להאמין לי.) אחר כך היתה איזו חלוקת חוויות וכל מיני אנשים דיברו על איך הם ראו כל מיני דברים וחיות, כי דיברנו קצת על חיות קודם, והמדריכה התחילה לפרש להם מה זה אומר (כל חיה מסמלת משהו, וכמה גלגולים קודמים). אז בחניכה השניה אמרתי לעצמי, יאללה, ננסה גם. התחלתי מלראות כל מיני סרטים מצויירים (פו הדב, קטקטים, קצת דרדסים, בסדר הזה) ואחר כך הייתי יצירתית יותר. ראיתי חיות. נחש, ציפור, גחלילית. הייתי מכשפה ירוקה שרוקחת שיקוי, נתתי אותו לחתול שלי, ואז, לזמן מוגבל, אני הפכתי לחתול והוא הפך אלי. בתור חתול פגשתי כמה אנשים שאני מכירה שליטפו אותי, ואז הלכתי לחפש אוכל בפח הזבל. אכלתי תפוז. (וכל זה - בלי סמי הזיה!) כל הסיפור הצחיק אותי לאללה, כי המצאתי את כולו מתוך החומרים שהיו סביבי ביום הקודם. נמנעתי מלחלוק אותו עם שאר העולם, כי עוד היו אומרים לי שבגלגול הקודם הייתי elf, ואז מה הייתי עושה.

בסוף עשינו קצת רייקי אחד לשני. חלק מהזמן הרגשתי משהו, אבל רוב הזמן לא ממש, ותהיתי אם זה עובד. לפני שבוע, בבית, אחרי כל האריזות וההעברות, עשיתי לעצמי רייקי. הנחתי את הידיים על גבי הכואב ופשוט הרגשתי יותר טוב. וזרימה. זה מוזר. אני צריכה עוד לבדוק את זה.

שימושון - כך תכנס לסגול בלי לשלם

שיטה מס' 1

קפוץ מעל הגדר.

יתרונות: אפשר לבוא מתי שבא לך.

חסרונות: אם יוצאים אי אפשר לחזור בחזרה כי אין לך צמיד. כמו כן, קיים סיכון זניח להתפס, ואז סביר שיוציאו אותך החוצה, או משהו.

שיטה מס' 2

עמוד בכניסה לפסטיבל בסביבות היום השני בצהריים, ובקש צמיד מאנשים שיוצאים בלי כוונה לחזור. גזור את הצמיד, ותפור אותו סביב ידך.

ציוד עזר: מחט וחוטים בכל מיני צבעים (להתאמה מירבית לצמיד).

יתרונות: אפשר לצאת ולחזור.

חסרונות: לוקח זמן להשיג צמידים. אפשר להכנס רק החל מהיום השני.

שיטה מס' 3

שחה פנימה מהגבול הצפוני או הדרומי של הפסטיבל. (כמו 1, קל יותר פיזית.)

חסרון: קשה להעביר תיק - מומלץ להעזר בחבר ששילם.

טיפ

אם אתם רוצים לעשות רייקי בסגול, אל תשתמשו באף אחת מהשיטות. קנו כרטיס במכירה מוקדמת, ובואו עם פתיחת הקופות ביום הראשון, כי טיפה אחר כך יש תור ענק, והסדנה מתחילה בדיוק בזמן. אחרי שהיא התחילה לא מכניסים יותר אנשים. מומלץ גם להרשם שם ברגע שאתם נכנסים.

אחרי הרייקי הייתי מותשת. נחתי במקלט מדיני בנהריה, ואחר כך חזרתי לפסטיבל. לא היתה לי סבלנות למדיטציות, ולא פגשתי כמעט אף אחד מהמכרים שנתקלו בי מכל עבר כשרציתי לצאת משם בצהריים.

ואז, הלכתי לנוח בצ'אי שופ.

הגיע איזה ילדון שהכיר את הבחורה שישנה לידי, והציע לי קרואסון. התחלנו לדבר. הוא היה חמוד נורא. מפה לשם, התחלנו להתמזמז. לא היו לו קונדומים. (מי בא לפסטיבל בלי קונדומים?! אה, כן, אני.) השגתי לנו אחד (מוקי קרא לי פרוצה, אבל אני יכולה לחיות עם זה), ואז חיפשנו מקום.

באוהל שאני ישנתי בו ישנה חברה שלי.

באוהל שלו ישנו 3 ידידות שלו.

כל איזור הקמפינג היה מלא לחלוטין עד אפס מקום באוהלים.

מסיבות כאלו ואחרות לא יכולנו לעבור לאיזור אחר.

באמצע איזור הקמפינג היה מגרש קרטינג. לא היו בו מכוניות אלא רק צמיגים.

היה כבר לילה וקר.

ואז, בתוך המגרש, עברו אנשים.

קצת.

לפעמים.

הילדון הרגיש לא נוח. אני לא רוצה שזה יהיה סתם, הוא אמר לי.

אז הלכנו לחפש מקום אחר, אולי גג.

היו שם רק גגות של שירותים מגעילים.

הלכתי לישון וקבענו להפגש כמה שעות אחר כך, כשהאוהל שלו יתפנה.

קמתי כמה שעות אחר כך וחיפשתי אותו, ולא מצאתי.

ראיתי אותו באחת עשרה בבוקר, עם הדברים ארוזים, אומר לי שהוא נוסע, שחיפש אותי ולא מצא, ומדקלם לי מייל שלו.

ואז הזדיינתי עם מישהו אחר, כי אני בפסטיבל, וזה.

(גם הוא נתן לי טלפון, משום מה, ומיותר לציין שלא התקשרתי. גם לא שלחתי מייל. אני עצלנית, עברתי דירה, אין לי כוח לבני אדם בכלל ולגברים בפרט, וכאלה.)

לילה. עייפה. לא ערכתי. הכל ארוך נורא. ואישי כזה. אבל היי, פעם הבלוג הזה היה בשבילי, אז נגיד שכתבתי למען הנוסטלגיה, או משו.