בית-עבודה-בית-עבודה-בית. עבודה. בית. לישון. ככה נראים החיים שלי.

עיון טיפה יותר מעמיק בשבוע האחרון, מעלה איש אחד שקפץ אלי לקפה (חידה שלא הצלחתי אפילו לחשוב עליה, וכמעט נרדמתי לו), בחורה מתוקה שישבה איתי על גלידה, ויוגה. דייטים זה פאסה. נמאס. וממילא אף אחד לא מתחיל איתי כי אני לא יוצאת מהבית.

לקראת סוף השבוע הרגשתי גוש דכאון מבצבץ לו בכל סוג של זמן פנוי, אבל למזלי, קיבלתי בדיוק את מה שהייתי צריכה: חברים טובים.

אביב לקח את הג'ינג'י ובא לעיר הגדולה.

אני דאגתי לנו לחברה - הבלוגרית הסודית, ולתוכנית אמנותית.

פתאום אני נהייתי החברה התל אביבית שאפשר לבקר, פתאום אני זו שצריכה להכיר, פתאום אני לא יכולה להשתמש במשפט החביב עלי, "תחליט אתה, אני חיפאית, אני לא מכירה", פתאום אני שמה לב שאני גרה כאן כבר כמעט שנתיים. ופתאום, מה אתם יודעים, כשלוחצים אותי לפינה אני באמת יודעת לאן אפשר ללכת, איפה למצוא חנייה, ומה השעה הקריטית של יום שישי, שאחריה אין מקום בשום מקום.

חוש ניווט 1:

אני: אתה צריך כאן שמאלה.

(רמזור)

(דקה אחר כך, הרמזור ירוק)

אני: ירוק לך.

אביב: (מתעורר משרעפיו, נוסע ישר.)

אז אחרי שאכלנו (ובפעם הבאה שאנחנו הולכים לאכול, תיידעו אותי, כדי שלא אבלוס קודם אוכל שהכנתי בעצמי בדיוק לפני מסעדה טובה [איזה כיף שאפשר להכין אוכל! ולקנות אוכל! והוא לא נעלם! איזה כיף שיש סלון! שאפשר לשבת בו כי הוא לא מלא בנגים, מאפרות מלאות, שאריות של פיצות וסתם דברים שאני מעדיפה שלא לדעת מה הם בדיוק!]) ישבנו בפאב.

הג'ינג'י נעלם לשירותים (מוקדם יותר בערב, אביב והג'ינג'י הלכו לשירותים יחד. מישהו ראה פעם שני סטרייטים הולכים יחד לשירותים? גם אני לא. וחשבתי שאני מכירה אותם), אביב והסודית היו שקועים בשיחה ערה, מעוררת קנאה, של אנשים שיכולים לדבר יש מאין, ואני הנחתי את הראש על השולחן.

אביב: היי, הכל בסדר?

אני עייפה ומדוכאת, עניתי.

הוא ליטף לי את הראש.

עכשיו תורך, הוא אמר לסודית, והיא החליפה אותו.

ואז הוא ליטף לי את הראש שוב.

והיא.

והוא.

הרמתי את הראש מהשולחן, מחייכת. אביב דחף אותו בעדינות בחזרה למטה והמשיך ללטף אותי.

אחר כך הכל היה הרבה יותר בסדר.

בבית הוא לטש עיניים חמדניות אל הספרייה שלי. רק מפני שהוא מצא שם ספר אחד שפעם השאלתי ממנו ועדיין לא החזרתי, זה לא אומר שהוא צריך לבדוק שאיש הקוביה הוא העותק שלי ולא שלו. הוא יכול לסמוך עלי. נאלצתי לגרש אותו לישון בסלון והלכתי לישון עם הג'ינג'י, למרות שלא היה שום סיכוי שהוא יחבק אותי בלילה. החיים נורא קשים.

חוש ניווט 2:

אביב מתקשר לחבר.

אביב מדבר עם החבר.

חבר מסביר לאביב איפה הוא גר.

אביב מציע שהחבר יבוא לכאן לקחת אותו.

אני מדברת עם החבר.

מסתבר שהוא גר ברחוב המקביל אלי, מרחק 10 דקות הליכה, אם הולכים בטיפ טופ אחורה.

הג'ינג'י ואני מסבירים לאביב משך רבע שעה, כולל עזרים טכניים, איך ללכת לשם.

בסוף הוא הולך.

- - מסך - -

(נ.ב.

1. אין לי אינטרנט בבית, משום מה. כרגע אני על המחשב של השותף.

2. לחברים מהעולם האמיתי: ברשותי מספר סלולרי חדש, וזה. דברו איתי אם אתם רוצים אותו.)