היום בבוקר אמרתי לשרינקית שאין לי בעיה לדבר הרבה אבל יש לי בעיה להכנס לעומק. עכשיו או בכלל, היא שאלה.

אני מחבבת אותה.

זה מה שמבאס בטיפול, צריך ממש להתמודד עם החרא שלך.

אז ניסיתי את עניין העומק. הסברתי לה למה אני הכי טפשה בבית והיא צחקה.

זה מזכיר לי עכשיו את הפעם היחידה שניסיתי ללכת ליועצת של ביצפר, שהיתה המורה האהובה שלי לפסיכולוגיה, אי שם בי"ב, ולהגיד שלא זימנו אותי למיונים לתלפיות ולמסלולים השווים באמת של חמ"ן. ידעתי למה - היה לי 70 באנגלית בי"א. ירד לי ציון אחד על אי הכנת שיעורי בית 3 פעמים. (3 פעמים תפסו אותי - שיעורים לא היו לי אף פעם). אם הייתי מבריזה יותר אולי זה לא היה קורה, ואולי הייתי מבלה את השירות הצבאי שלי במקום שהיה מתייחס אלי בהערכה ולא כאל מטרד. אולי לא הייתי צריכה לעשות תואר בטכניון כדי לגלות שיש בעולם גם אנשים שמעריכים אותי.

אבל אז לא יכולתי אפילו להגיד ליועצת, אני יותר טובה, אני יותר חכמה, סבלתי הרבה בגלל זה, אז לפחות כשפעם אחת התכונה הזו יכולה להשתלם לי, מגיע לי להיות שם. הנהנתי בנימוס כשהיא דיברה על הרבה אנשים שלא מזמנים אותם. כמה PC מצידה. לא חזרתי אליה.

לשרינקית של היום לא ויתרתי כל כך בקלות. המשכתי לדבר על זה בלי להתנצל, ועל אמא שלי, ירדו לי כמה דמעות. זה פועל כמו קסם, הסיפור הזה, רק אני מדברת על המשפחה או על הילדות ותיכף ומיד אני בוכה. כאילו על ההווה שלי אין שום טעם לדבר - הוא בקושי חודר אלי, ובקושי פוגע. עכשיו הכל קל וכיף, וחוץ מהעובדה שהצורך להחליט כמה דברים עקרוניים ופרקטיים בנוגע לחיים שלי דורש ממני אומץ שאין לי, הצרות הנוכחיות שלי הן מגניבות לגמרי. בעצם, גם עם העובדה הזו הן מגניבות. מה שבכלל לא מונע ממני להיות בדכאון.

יצאתי ממנה, ומשך היום חשבתי מדי פעם שאני מרגישה אשמה. אני מרגישה אשמה שאני הישגית מדי ואשמה שאני לא הישגית מספיק. אני מרגישה אשמה שאני לא עובדת מספיק, ושאני עובדת יותר מדי ולא מבלה מספיק ולא נחה מספיק. אני מרגישה אשמה שאני לא קוראת מספיק, לא כותבת מספיק, לא יודעת מספיק, לא עושה מספיק את מה שאני רוצה, בדיוק ועד הסוף, אלא רק בערך, ובהססנות. אני מרגישה אשמה שאין לי בנזוג ואשמה שאני לא מחפשת. ובעיקר אני מרגישה אשמה על זה שאני מרגישה אשמה, כי העפתי את הרגש הזה קיבינימט כבר לפני שנים, והוא לא אמור להיות כאן.

אבל כשיצאתי מהעבודה, מרגישה קצת לא טוב, קצת מוקדם מהרגיל, וחשבתי על זה שוב, פתאום חייכתי וחשבתי, אני בסדר. ונזכרתי שלא כל הזמן אני מרגישה את כל האשמה הזו.

בבית ניסיתי לישון וזה לא עבד. רגשות דוקרים כאלה. חשבתי מה יעודד אותי. סקס? לא, ממש לא מתאים לי כרגע. שוקולד? אלכוהול? אני לא הטיפוס. אני הטיפוס שבוכה. כשעצוב בוכים. אז בכיתי ובכיתי ובכיתי, וזה השתחרר. וכתבתי ובכיתי עוד, והכל הסתדר לי בראש, מזור, כמו שרק הכתיבה יכולה לתת.

הודעה - לתשומת לב הקוראים שהתלוננו לאחרונה:

בלוג זה דן במין לעתים רחוקות, בעיקר כשאין לו נושא יותר טוב לפוסט, או כשהוא פשוט לא מתאפק. בלוג זה נמנע כליל מתיאורי מין גרפיים. אתם מוזמנים להשאר כאן ולהתלונן, או שאתם יכולים לקרוא אצל הרווק. הוא כותב על מין תמיד, גם כשאין.

תודה, ההנהלה.