כבר מזמן לא כתבתי בלי לחשוב על זה כל כך הרבה ונראה לי שהגיע הזמן.

זה הולך להיות עוד פוסט דכאוני, אני שונאת לקרוא פוסטים דכאוניים, אני שונאת לכתוב פוסטים דכאוניים, הניו-אייג'ים (ואני שונאת את הפוזה הזו, יש בה משהו מאוד מתנשא ויפה נפש, בלי שום סיבה טובה) אומרים שזה מפני שהכל מראות ואני סולדת ממשהו בתוכי. אני אכן שונאת להיות בדכאון, אבל לקרוא את ההתבכיינות של מישהו אחר שלא מסוגל להחזיק את עצמו להיות חזק ומחפש רחמים ברשת די דוחה אותי. אולי מפני שרחמים מעולם לא עזרו לי במיוחד, ואם יש משהו שלמדתי זה שיש בנאדם אחד שאני באמת יכולה לסמוך עליו תמיד תמיד שידאג לי, יעזור לי באמת ולא יאכזב אותי: אני. כל האחרים זה רק הימור.

כמובן שלפעמים נשבר, עכשיו נשבר לי לחלוטין ובחיי שאני אפילו לא יודעת למה. ז'תומרת, אני יודעת יופי למה, יש לזה מליון ואחת סיבות, וכולן היו שם גם קודם ולא הפריעו לי בכלל לקצב התקין של החיים שלי. השלמתי איתן, חייכתי והמשכתי הלאה, כי הכל קטן עלי. וכששום דבר גורם לי להרגיש כל כך רע, אני בעיקר נוזפת בעצמי על זה שאני מפונקת, לא מתפקדת, ולא עושה עם עצמי כלום. שכולם מושכים ומושכים ומתפקדים גם כשרע להם ואני לא. שאני חייבת שהכל סביבי יהיה כזה מושלם ובדיוק מה ואיך שבא לי והכי נכון לי באותו רגע והכי מתאים, והחיים הם לא כאלה, ואין לי על מה לבכות כי יש לי הכל. או הרבה.

אבל כנראה שנשארתי ילדה חולמנית ומפונקת ורגישה מדי ובכיינית, וכל מה שאני יכולה לעשות כרגע, זה לכתוב עוד פוסט דכאוני, שמשעמם אפילו אותי, כי כמה אפשר לדבר על הדכאון שלי. כבר כתבתי על זה יותר מדי, וגם אחרים כתבו על זה, היא, למשל, עשתה את זה הרבה יותר טוב, ויש לה סיבות טובות יותר. בחיי שרציתי לכתוב כאן אלף דברים אחרים, אבל לפני הכל, אני עדיין משתמשת בבלוג לשחרור קיטור, ושילך העולם לעזאזל.

כמיטב המסורת, אני חוסמת את התגובות, כי את החיבוקים שלי אני מעדיפה לקבל מאנשים אמיתיים, ולא בא לי לשמוע שאסור לי קטילות עצמיות. הן שם וזהו, אני מודעת להקיא.

(עוד לא שחררתי את הפוסט וכבר מתחשק לי למחוק אותו, אבל אני חזקה, אני אמיצה, אני לא מוחקת פוסטים. פחחחחחחחח.)

(נואט טו סלף: לכתוב משהו משעשע, זה יעשה לי טוב, נמאס לי מהדכאון בבלוג.)

עדכון:

מסתבר שיש דברים שעוזרים.

למשל, להתקשר לאמא שלי בהיסטריה, לצעוק ולבכות חליפות, ולשמוע אותה מסמפטת ו"שמחה שאת מוציאה את זה סוף סוף" (סליחה? איפה הפולניות? מה עם להאשים אותי? אני רוצה את הכסף חזרה!), ואחר כך להתפרק לחתיכות קטנות מול אחד האנשים היחידים בעולם שאני מרשה לעצמי להתפרק לחתיכות קטנות מולו, שנסע כל כך רחוק כדי לפגוש אותי, ואחר כך לצאת עם "בלוגרים אלמונים" למקום עם מחירים נוסטלגיים, מוזיקה נוסטלגית, מקום לרקוד, ובלי ערסים פרחות בכלל, ולרקוד, ואלכוהול. מסתבר שזה עוזר.