אני כבר לא בטוחה. אולי מתוך הרגל. אולי כי הרבה מהחיים שלי הם וירטואליים, וקשה לי לדמיין אותם בלי בלוג.

פעם זה היה נורא מגניב. כרגע, עוברים בי הרהורים כאלה. וגם סתם ללכת. אבל אולי זה לא קשור למקום הזה וזו סתם תקופה רעה.

זאתי אמרה לי פעם בדרך אגב, שבלוגים זה קצת כמו מערכת יחסים, צריך לתחזק את זה, ואני לא מרגישה שאני מתחזקת מי יודע מה.

כמעט בכל תקופה, אני מתבוננת לפעמים בחיים שלי ורואה בעיקר שינויים. לפעמים זה כמו להתעורר מחלום ולשאול את עצמי אם כל זה אמיתי, ומה אני עושה כאן לעזאזל, הרי עד לא מזמן כל זה היה זר לי. מי האנשים האלה, מה זה התחביב החדש הזה שאני מקדישה לו כל כך הרבה. כל פעם משהו שונה. לגמרי. כמעט אין נקודות של יציבות. נדמלי שלרוב אני זו שעוזבת. אבל אולי זה טבעי. אולי דברים פשוט נגמרים.

אם הייתה לי חברת ילדות שאיתי מגיל 6, אם הייתי מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי, או אפילו משחקת שח מט, או משהו. לי יש משפחה. אני אוהבת את המשפחה אבל אני תקועה איתה בכל מקרה - כך שאין כאן הרבה בחירה.

אין לי נטייה להתמכרות, כמעט בכלל לא. כל דבר שנגעתי בו שעמם אותי מתישהו, במוקדם או במאוחר, או שסתם הייתי קונטרול פריקית מדי. אסף אמר לי פעם שהתכונות החזקות של מתכנת הן גם אלו שמפילות אותו - יכולת הכללה טובה, יכולת לראות את הדמיון והתבניתיות. כשאתה רואה את זה, אתה נהיה טוב, ואחר כך אתה מתרגל, ומשתעמם.

אני משתעממת מכל משחק חדש שאני מוצאת לעצמי בחיים, או שאני פשוט מוותרת עליו, אני לא בטוחה.

אני עושה אצלי כל מיני שינויים, אבל אני כבר לא יודעת אם השינוי באמת יעשה לי טוב, כי תכל'ס, אני עושה שינויים מאז שאני זוכרת את עצמי. אולי אני לא יודעת לנוח. להתמסר. אולי משהו מציק לי שבכלל לא קשור. גדול עלי כרגע לדעת, זו נקודה עדינה.

כחלק מהיכולת האנושית לראות תבניות, אני מספיק זמן בבלוגים כדי לדעת שפוסט כזה גורר תשומי של לא-אל-תלכי, וגם כעס של, את-עושה-הצגות-כדי-לקבל-תשומי. אז אני אמורה לומר שאני לא מתכוונת ללכת, ואני באמת לא, אבל בכנות, לפעמים יש לי הפתעות עם עצמי. אני לא עושה מניפולציות פידבקים כאן, אני סתם כותבת מה שעובר לי בראש, בלוג שלי וזה, ולפעמים גם לעזוב עובר בראש, ומותר לכתוב את זה.

עדכון: זה נראה כאילו אני עוברת לפרטי. רק תנו לי כמה ימים לעכל את הרעיון, יש משו נורא מוזר בבלוג פרטי, אף פעם לא חשבתי שאני אהיה כזו, אבל יש לי נסיבות וזה.

עדכון לעדכון: ואולי לא.

ובפינת האופטימיות:

איזה כיף שחורף, אני לא קופאת מהמזגן.

עדכון - אופטימיות 2:

הנהג אוטובוס תהה לגבי הגיל שלי. מזמן לא חשבו שאני מתחת ל- 18. מזדקנים, אבל לאט.

ובפינת הפרסומת - כל עוד אני לא פרטית וזה: העטלף שוב עושה תחרות סיפורים, החוקים כאן, הפרס הוא פרו לחצי שנה, והתאריך האחרון להגשת סיפור הוא 21.12. בואו בהמוניכם וזה. (הצתה מאוחרת, סו שוט מי.)

אופטימיות 3:

יש לי שיער אדום! גם זה משהו.

קטע משעשע (עדכון אחרון, בחיי): עשיתי הסטוריה כלל בלוגרית - פורקלתי בלי השם שלי! כנראה ממש עצבנתי אותה. (וכמו שאמרתי לה שם, מי שכותבת מייל לבלוגרית, שלא תתפלא שהיא קמה עם פוסט, וזה.)