בפוסט זה יודגם מה קורה כשאין זמן לכתוב אבל יש מה.

"הפרוייקט שאינו נגמר" נגמר, במצגת חביבה שהכנתי תוך שעה וחצי, בקושי התאמנתי עליה ודקלמתי בלי להתאמץ. נגוזו כל הסיוטים של אמי היקרה, בהם היא רואה אותי נושרת מהתואר ברגע האחרון ועובדת משך שארית חיי כקופאית רוסיה בסופר (קונספט בעייתי, כי רוב הידע שלי ברוסית מתמצה בלשיר את קטיושה כשאני שיכורה), ועכשיו היא כבר לא יכולה לנדנד לי על זה, המסכנה. אז נכון שגררנו אותו שנתיים וחצי, אז מה. העיקר שבסוף אמרתי למנחה שלנו בדיוק כמה מתסכל היו הקטעים הלא-עובדים ושהם היו באשמתו. פעם הייתי שותקת. אני לא יודעת אם לקרוא לזה "תקשורת" או סתם "שחרור לחץ", העיקר שנקבל ציון נורמלי.

הרגשת הקלה אדירה ליוותה את הכל והדכאון שלי נכנס לשנת החורף שלו.

- תגידי, נכשלת פעם במשהו?

- כמובן.

- מה?

- לתת לך רשימה?

- כן.

- אני כשלון קולוסאלי במערכות יחסים, אני לא טובה בלשמור על קשרים עם מי שלא בסביבה הקרובה שלי, פיטרו אותי מהעבודה הקודמת שלי, בצבא כשיצאתי ממורות חיילות רציתי להשאר ביחידה ולא נתנו לי, היה מאוד לא נעים, נכשלתי בכמה בחינות בטכניון, לא מיינו אותי לכל מיני דברים בצבא, זרקו אותי המון פעמים, היתה לי ילדות די איומה,

- טוב, שכנעת אותי.

זה נורא פשוט לשבת ולהגיד את כל זה עם חיוך גדול, ובפנים לרצות פתאום לבכות. רק בדיעבד קלטתי שכל השיחה שלי איתו שקדמה לזה היתה בתוך הפוזה המאגניבה שלי, והיא עבדה עליו, לכן הוא בכלל שאל. פאק.

שופינג

אני בקושי עושה קניות, אני מעקמת את האף מול מותגים, וחושבת באופן כללי שיש לי יותר מדי דברים ואני לא צריכה את זה. בפעם הראשונה שהייתי באיקאה, לפני כמה שנים, לא קניתי כלום כי הכל היה מלוקק ויקר. הפעם השניה היתה כשלפני חודש לקחתי איתי את תות. אני הייתי בגישת ה-"איכס הכל פה מלוקק ויקר, יש לי יותר מדי דברים, אין לי מקום לזה, אני לא צריכה את זה", אבל היא איזנה אותי בגישת ה-"יו איזה יופי זה כזה מקסים!"  ולכן הצלחתי לקנות שולחן, בשביל זה באתי. (כיוון שזו היתה תות יצא לי שולחן אדום בצורת 8.) היא קנתה רק 2 דברים קטנים. הייתי נורא מרוצה ממנה - היא השותפה האולטימטיבית לקניות!

אבל אתמול, אחרי שגיליתי שכל הבגדים שלי ישנים מתפרקים ומכוערים, הצלחתי להוציא 700 שקל בכוחות עצמי. בחורה נורמלית היתה קונה בזה מגפיים. אני קניתי נעליים (אדומות), מעיל, חולצה שחורה, סוודר שחור עם ריצ'רץ', תחתונים, גרביים וזוג עגילים. קיבלתי גופיה קצרה בתור בונוס. קשה להיות אני. אם הייתי עושה את זה לעתים קרובות יותר, הייתי פותחת בלוג אופנה שווה משל עצמי, בינתיים כדאי אולי שאני אטרח למצוא דריבר לדיגיטלית שלי, שה-XP משומה לא מזהה, ואז אני אוכל לצלם בפעם הבאה, כשאעשה קניות של מכנסיים.

החלטה אמיצה: לחזור לצאת לדייטים. הסיכויים הם שרוב הבחורים ישעממו ויעצבנו אותי תוך חצי פגישה (ואני אופטימית). אבל כשאני לא יוצאת לדייטים אני מרגישה שאין לי חיים, והחרמנות שלי גורמת לי לעמוד בכל מיני מבחנים, או יותר גרוע, לא לעמוד בהם. (לבאד זיידמן יש איזו תיאוריה על המשפט האחרון. נחיה ונראה.)

ובפרק הבא: חוויה אנתרופולגית מחשלת.

ד"ש ועוגיות

עדכון - פינת המחאה הצרכנית הלא-שקטה:

אנא הציקו ליריב שיתקן את הבאג שגורם לתגובות, עדכונים וכו' להגיע באיחור היסטרי למייל אם בכלל. זה מעצבן, וכרגע נראה שאף אחד לא מודע לבעיה הזו בכלל, או שזה שלב ההכחשה. זה לא רק אתם - זה קורה לכולם! מי שמגיב (אצל יריב), משפיע.

(יריב, תראה איך אני דואגת לך לרייטינג כבר שני פוסטים ברציפות. אתה בטח חולה עלי.)