הייתי בחתונה של פינגווינים. נהגתי לשם ואחשלי ניווט. כיוון שהוא יודע להתמצא במפות לא נאלצנו לעשות את הבלתי אפשרי ולעצור לשאול אנשים איך מגיעים, וזה טוב, כי אני פוחדת מפינגווינים. כבר ברחובות בני ברק הרגשתי קצת כמו כפר ערבי, הכבישים רק טיפה יותר רחבים, הביוב אמנם לא זורם ברחובות, אבל כולם נוסעים לאט והולכים על הכביש והכל פשוט אחר. כשיצאנו מהאוטו שמחתי שאני לא הולכת שם לבד. בחתונה עצמה כמובן שהיינו בנפרד. ישבתי בשולחן של הזקנות ודיברנו, בעיקר על מה עושה מי ומי מתחתן (כולם, ואני לא מכירה אף אחד מהם). זה היה נחמד לזמן מה. האוכל היה דווקא די טעים. בלי יין, בלי אלכוהול, ועם פפסי ולא קולה, ואין מה לדבר על סושי. המלצרים היו חילונים, צעירים, עגיל בגבה, אבל בלי איפור. הם לא חלק מהעולם הזה, ומצחיק לראות את הערבוב. במוזמנים המון ילדים, נשים בהריון. החצאית שלי היתה רק עד הברך וזה היה כמובן חריג. היו קצת ריקודים - מוזיקה חסידית (ז'תומרת, ליטאית, עוד נגיע לזה). שני צעדים שמאלה, הנפת רגל ימין, הנפת רגל שמאל, שוב שני צעדים שמאלה, וחוזר חלילה. ככה כל הזמן. גרסת ריקודי-עם דתית לריקוד הצעדים, אולי טיפה יותר קל כי לא צריך להסתובב באמצע (את ריקוד הצעדים אני, אגב, לא רוקדת, באופן עקרוני). עיקר הרוקדות הן טינאייג'ריות, פה ושם מישהי יותר מבוגרת. אבל בגיל יותר מבוגר כבר יש להן ילדים להשגיח עליהם, או שהן סתם עומדות בצד כי האולם היה נורא קטן ובקושי היה מקום לרקוד. מבוגרות ממש לא מנסות. בחתונות של חילונים זה אחרת. אחר כך הצצנו לגברים, שם הריקודים קצת יותר מעניינים, כולם אחד אחרי השני במן שורות כאלה וזזים ביחד. הריקוד הקבוצתי מדגים את השקפת העולם  - הקבוצה היא החשובה, היחיד פחות (בה במידה שבריקוד חילוני של דיסקוטקים, קיימת גישת ה"תעשה מה שבא לך", יש מעט תיאום בתנועות ואינטראקציה, וגם זו השקפת עולם).

שעתיים וחצי אחרי שהגענו גררתי משם את אחשלי כי נהיה לי משעמם, ומעיק. הרגשתי שאני בתחפושת.

אחשלי דווקא נורא נהנה, כי הסתובב עם צעירים יותר, וקיבל הסברים מפורטים על המקום והעולם הזה, ממ', שהתגלה כמארח מקסים, חברותי ואינטיליגנטי. מחיר מנה - כ- 10$, לילדים עד גיל 13 שבקושי אוכלים, מוציאים "מנות קרב" עם משהו פשוט יותר. בסוף החתונה באים קרובים רחוקים יותר (בערך עד קרבת בני דודים באים לחתונה עצמה, מהתחלה, כי ככה זה כשיש לכל אחד 50 בני-דודים) ויש שוב בופה בשבילם - עם פשטידות ובלגנס אבל בלי מנה עיקרית, הם באים רק להגיד מזל טוב ולרקוד קצת. (בשלב הזה גם פינו את כל השולחנות כדי שיהיה יותר מקום לרקוד - וזה לא היה רמז לשום דבר.) הקהל נחלק לחסידים וליטאים. המוזיקה היתה ליטאית, מ' שהתלווה לאחשלי לא הלך לרקוד, "אני לא מכיר את הריקודים האלה, אני חסיד". אחשלי (האמיץ והרקדן) רקד ואמר שזו לא בעיה, הריקוד פשוט. מדי פעם ניגנו מוזיקה של שיר לא מוכר - "זה שלמה ארצי", אומר אחשלי, "שלמה ארצי? שמעתי פעם את השם הזה" אומר מ'. איש אחר שם, כששמע שיר חילוני עם מוזיקה לא מוכרת (למשל - נעמי שמר - על הדבש ועל העוקץ), אמר, "השם ישמור". שיר באנגלית - "השם ישמור". טו בי און דה סייף סייד.

לפני שהלכנו, מ' נתן לאחשלי כרטיס ביקור. על הכרטיס היה רשום גם אימייל, "אני לא יודע מה כתוב כאן, כי זה באנגלית, אבל זו הכתובת שלי".

מ', אגב, צעיר ממני בכמה שנים ונשוי + 3.

כל זה קרה בשבוע שעבר אבל לא היה לי זמן לפרסם. בינתיים שכחתי מזה כמעט, אבל זה היה כל כך מוזר, וחריג, שלא בא לי לוותר על הפוסט הזה.

פינת האופטימיות:

יש לי תוכניות לסילבסטר, שלא כוללות מסיבה יקרה ודבילית.

(ליטל טינגס דאט מייק יו האפי)

(השם ישמור)