בסופ"ש הייתי בחיפה. בית הורי, שישי, 8 בערב, ואנחנו מדליקים נרות חנוכה כמו כל משפחה אתאיסטית מסורתית טובה. אחרי שאלות תיאולוגיות - למה זה טוב? (כי זה משמח את אמא) האם עדיף לברך עליהם או לא? אחשלי מברך ואני מברכת את הברכה השניה ואמא את השלישית, למרות שכבר נר שישי, אבל הבעיה התיאולוגית הופכת את זה ללא רלוונטי. (נורא כיף להדליק נרות - כבר שנים שאני בקושי. לרווקים שגרים לבד אין חנוכיות בבית בדרך כלל.) אחר כך אנחנו שרים שירי חנוכה, וכשכולם רוקעים ברגליים בסורה חושך הלאה שחור אני אומרת, בחיוך ציני, אולי נעשה לזה העמדה? ואז אנחנו רוקדים את שאר השירים כמיטב המוסרת של גן רחל, עם פרצי צחוק ספונטניים. בין הלהיטים: חנוכיה לי יש, בונה אני חנוכיה, נר לי נר לי, כד קטן, וכאלה.

אחר כך אמא הביאה סביבונים ושלושתינו (הילדים) שיחקנו בהם.

חנוכה שולת.

אחר כך ראיתי את ההופעה המרנינה של גוטל בוטל במרתף 10. ראיתי אותם כבר פעם, ולמרות שאחרי ההופעה הרגשתי מסטולה לחלוטין, הבטחתי לעצמי להיות מסטולה באמת בפעם הבאה. והנה באתי שוב, לא מסטולה ולא נעליים, ולוקח יותר זמן להתחבר לזה. עדיין נונסנס סאטירה או איך שלא תקראו לזה, פאנצ'ים אקטואליים, שיתוף הקהל, ונתי אורנן לא מהסס לקטוע שירים באמצע כדי לעשות משהו אחר, כגון - לחפש את הכנפיים או לשיר באלתור את הביקורת שכתבו עליו במעריב. לזה קוראים שואו.

כמובן שהיתה לי חברה מצויינת, וגם פגשתי כמה חיפאים מוכרים אבל זה סיפור אחר.

הסילבסטר שלי נראה ככה: היינו אמורות לשבת במסיבת בנות פרטית אצל מישהי בבית. אני חזרתי מחיפה מותשת (לא נחתי) ורציתי בעיקר לישון. הצלחתי לנמנם בנחת משך חצי שעה בערך, ואז התחילו טלפונים וסימסומים שהודיעו לי שההיא ביטלה עקב מחסור בכוח אדם, ומפה לשם מצאתי את עצמי באמצע שיחת מסנג'ר משעשעת אך ארוכה שדנה בכובד ראש בסוגיה, מה עושים. בסוף עשיתי את הצעד המתבקש, הלכתי להתקלח, וכשחזרתי הודעתי לכולם שנמאס לי ואני הולכת לישון. וכך ישנתי את השנה החדשה. היה מצויין. איי שוד דו דיס מור אופטן.

(שמתי לב שישנתי גם את ה-50,000 של הבלוג, שוב, היה מצויין. נסו את זה בבית.)

סיכום שנת 2005:

התחילה בינואר, נגמרה בדצמבר, והיו עוד כ-10 חודשים באמצע.

תחזית ל- 2006:

קר בקורף וחם בחיץ, כמו בשנה שעברה.

נ.ב. - המלצה חמה: סיפור ממכר בהמשכים.