בפעם הקודמת צעקתי קצת על השרינקית שלי. אמרתי לה שאני לא מתפקדת ואני לא יכולה ככה. שקשה לי הטיפול ואני רוצה שזה יעזור לי ביום יום ולא רק ימצא לי עוד מנגנונים של איפה אני דפוקה. אפילו בכיתי, ואני לא טורחת לבכות בפגישות איתה בדרך כלל.

נדמלי שהיא אמרה לי פעם שקשה לקרוא את התגובות שלי. זה נכון, אני לא אקספרסיבית. כשאומרים לי דברים שדורשים מחשבה אני שמה את הפרצוף המנומס שלי וחושבת עליהם בשקט ובאריכות בזמן הפנימי שלי ומגיבה רק אחר כך.

זה מנגנון איום כשצריך להגיב מיד. לפעמים צריך - נניח, כשצריך לכעוס. אין טעם לכעוס בדיליי. אבל אני לא מצליחה לכעוס מייד כי אני מדכאת את הכעס, אחר כך אם יש לי מזל אני שמה לב שהיה שם משהו, חושבת למה הוא בא ואם מותר לו להיות שם, ולמה אני עושה עניין מכל שטות, ואז, אם זה משהו שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום, קיים סיכוי שאני גם אפתח את הפה ואגיד משהו. בדיליי.

בכולופן, זה לא הדבר היחיד שאני לא אקספרסיבית בו.

אז בפעם הזו, האחרונה, שרינקתי כעסה קצת עלי. והתחילה להגיד לי דברים שהגיע הזמן באמת שהיא תגיד, כי אחרת למה אני הולכת אליה? ועכשיו אני רשמית באמת בטיפול, כי סוף סוף הפסקתי להרגיש צורך להיות מנומסת אליה, והיא הפסיקה להרגיש צורך להיות מנומסת בחזרה.

היא אומרת שטיפול הוא קשר, ושאני, בתור הקונטרול פריקית שהוכחתי שאני כבר מזמן, צריכה לתת מקום לעוד בנאדם בתוך הקשר הזה. שאני לא מקשיבה למה שהיא אומרת כי לפי התגובות שלי אני בכלל לא מבינה אותה, שהיא לא מבינה אותי כי אני לא מתאמצת מספיק להסביר. ושהתקשורת שלנו איטית ולא זורמת. שאם אני אומרת משהו בפגישה אחת אני צריכה לקחת בחשבון שיש לזה אפקט הלאה.

בקיצור, היא אומרת שאני מרוכזת בעצמי.

מה שנכון.

ושקשר דורש זמן והשקעה. ולי "אין כוח" לזה.

ושאני עושה מה שבקריזה שלי לעשות, ומצפה ששאר העולם יגיב בהתאם, ולא חושבת עד הסוף מה באמת יקרה כתוצאה מזה.

מה שמאוד מאוד מאוד נכון.

אבל פאק, להיות עכשיו בוגרת והגיונית?

בסוף אני אצטרך להגיד לה שאני כן מושפעת ממנה. ומקשיבה לה. מאוד. המון. אבל קשה לי להראות דבר כזה. זה מביך.

לפני כמה ימים היה אצלי איזה חו"לניק, הוא די חביב ואפילו לקחתי אותו לאכול סושי לפני הסקס (השקעה). ובכל זאת בבוקר, או אפילו רגע אחרי, הרגשתי רק שאני רוצה שילך ושכל כך לא נוח לי שהוא כאן. בנאדם זר בחדר שלי, במיטה שלי, בחיים שלי. אני רק רוצה להיות לבד. והוא מפריע.

הוא לא עשה משהו רע, הוא סתם היה הוא. אבל אני, לי אין סבלנות לעולם.

זה נורא מוזר ולא ברור לי מתי הספקתי להפוך לכזו, כי פעם הרי הייתי כל כך הפוכה, ואהבתי חברת בני אדם, או לפחות היה נדמלי ככה. אבל העתים משתנות, ועכשיו, הנה אנוכי כזאת.

זה גם מפחיד אותי, משתי סיבות:

אם אני ישנה אצל מישהו, אולי הוא חושב עלי בדיוק אותו דבר.

ואולי אני לא מסוגלת בכלל לקשר.

יום אחד אחר כך ישנה אצלי חברה טובה. היא דווקא לא הפריעה לי בכלל. אני לא יודעת אם זה קשור לזה שהיא לא גבר או לא. אולי זו הקרבה המזוייפת הכפויה הזו שסקס בין זרים יוצר, אולי אני צריכה ללכת יותר לאט עם זה. (פחחחחחחחח. אז איף.)

אולי יש לי איזה צל של סיכוי בכל זאת, להתגבר על האפאטיות החונקת הזו פעם. אולי אני לא אפאטית. אני פשוט לא ממש אקספרסיבית. ולא מרשה לעצמי להגיד מספיק דברים רעים.

ואני כל כך מצטערת על כל הסבל הזה שאני מכורה אליו ומפזרת סביבי בחן לכל מי שמתקרב.

פינת התרבות: "חתונת רפאים" של טים ברטון. דפנטלי.

פינת האופטימיות: היום ממש נהניתי מהעבודה. ופתאום העולם נראה אחרת לגמרי. (הפוסט שכב בטיוטה ואני מכחישה כל קשר לכל נימה פסימית שעולה ממנו. ואפילו עוד לא שתיתי היום.)

ד"ש וסוכריות גומי