זה ברור שכשאני סוף סוף טורחת לצאת ולפקאפ משו אלי הביתה מאיזו מאורה אלכוהולית תקנית (אחרי כמעט שנתיים בתל אביב, אני חושבת שהגיע הזמן) אני אמצא בחור שקורא בולגקוב, ואומר לי שהשיא הישראלי בסידור קוביה הונגרית עומד על 40 שניות. (גברים. רק ספורט בראש שלהם.)

לא ברור לי איך עובד המנגנון הזה של הסינון, אני כבר מזמן לא יכולה לשים את האצבע על מה זה הדבר הזה בדרך בה הם זזים, או מחזיקים את הגוף, שגורם לי לפסול במבט אחד מהיר את אלו, ולהמשך לאחרים. איך הוא מתביית על אינטיליגנציה כל כך חזק. מה שכן במציאות הוא עובד הרבה יותר מהר מבאינטרנט, כך שאני יודעת טוב מאוד למה אין לי כוח לאתרי היכרויות.

זה מיותר לחלוטין להניח לבחורים להגרר אלי הביתה כשאני במחזור, לא רק כי אין סקס, אלא גם כי כשכואבת לי הבטן לישון כפיות כואב, ולכי תגידי לו את זה, הוא יחשוב שאת לא אוהבת את המייקאפ שלו. התחשק לי להגיד לו ללכת.

במקום זה קמתי וקניתי פיתות וגבינה ועיתון וקראתי את הספקטורית, ולשם שינוי לא הסכמתי איתה (היא פגעה בציפור נפשי העדינה).

ניסוי מהיר בבני אדם.

"בוביק, אני חייבת לשאול אותך משהו חשוב."

"כן?"

"כשאני אומרת את המילה: 'עצמוני',"

הוא נשפך מצחוק באופן ספונטני.

צר לי - הפרסומות של נייקי עדיין לא מעניינות אותי, והומור ראש הממשלה עדיין מביא אותי למצב כפית אין נו טיים.

(מה שכן, אם מישהו מכיר את דנה ספקטור, או נתקל בה במקרה בטיולים ליליים לאוזן השלישית, אנא בקשו ממנה, כשהיא מזכירה בלוגרית נורא שנונה, שתתן לינק, יש כאן אנשים שרוצים לרכל.)

אני וההוא קמנו. הוא קיטר יותר ממני, שזה נדיר.

גם אתה לא בנאדם של בוקר, אני אומרת.

ההם, צריך להרוג את כולם, הוא אומר.

ישבנו לנו במטבח.

תגידי משהו.

לא. בוקר. אפשר לשתוק.

את צודקת.

חשבתי שאולי זה בכלל לא בגללם, ולא בגללי, שאני רוצה שהם יסתלקו כשאני קמה, אני פשוט שונאת את העולם בבוקר, וזה הכל.