אני אעשה כמיטב יכולתי להתגבר על הנטייה הטבעית שלי להתנצל על זה שאני דשה שוב באותו נושא, ואגיד לכולם ללכת להזדיין. ולאלו מכם שאני מחבבת, אני מאחלת שגם יהיה מוצלח.

ועכשיו, לפוסט.

לכל אחד יש את נקודות השבירה הקטנות שלו. שלי היתה לפני כמה שבועות ועד כמה שידוע לי, לא היתה לה שום סיבה מיוחדת. הייתי קמה בבוקר בדכאון, נוסעת לעבודה בדכאון, יושבת לי בשקט ולא מצליחה לעבוד מי יודע מה, חוזרת הביתה בדכאון, וחוזר חלילה. דברים דביליים לגמרי לא הצלחתי לעשות.

ואז עשיתי משהו שהתחשק לי לעשות כבר כמה זמן, והפכתי את הבלוג לפרטי. האמת, התחשק לי למחוק אותו, אבל כבר עשיתי את זה פעם, וזה נראה לי קצת אלים. אני לא בחורה אלימה. טוב, לא מאוד. קיבלתי כמה מיילים מאנשים אהובים שביקשו כניסה, למרות שלא שמתי אופציה כזו, כי אז עוד הייתי עלולה לכתוב בו או משהו ואז מה הטעם. זה לקח יותר מדי אנרגיות.

יש אולי אנשים שנהנים מדכאון אבל אני לא. הסתכלתי על החיים שלי וחשבתי מה אני יכולה לשנות, כדי להצליח לתפקד. התמקדתי בדברים הפיזיים. בזה שאני עייפה כל הזמן, וכשאני עייפה זה עושה לי רע. עברתי מעישון במינון נמוך לעישון חברתי, כי סיגריות זה רע לכושר וכשאני לא בכושר אני עייפה יותר. גררתי את עצמי לחדר כושר והבטחתי לי להגיע לשם כל יומיים, ולא כל שבועיים (בימים כתיקונם אני מצליחה פעם בשבוע ליוגה, לאחרונה זה לא עבד). הבטחתי לי שאין דבר יותר חשוב מזה. גם אם אני מתאמנת רק קצת, וגם אם אני באה עייפה ומאוחר. אני מאוד אוהבת את החדר כושר - הוא קרוב לבית, הוא פתוח גם באמצע הלילה (השעות 22, 23 ו- 24 הן שעות מומלצות: ריק והמוזיקה נסבלת), והיחידים שמחפשים שם זיונים הם הומואים, כך שאני יכולה להגיע בבגדים מכוערים ולהתאמן רע, בלי שזה יטריד אותי, כי ממילא אף אחד שם לא מעניין אותי, ולהפך.

העניין הזה עם הסיגריות היה מטריד ליומיים שלושה, ונרגע. אני מאוד נהנית מסיגריות, אבל הגוף שלי לא עומד בזה כרגע, וזה פשוט לא הזמן לריב איתו.

חוצמזה הסתובבתי קצת באתר היכרויות שהייתי רשומה בו פעם, כי כשאני יוצאת עם גברים זה תמיד משעשע אותי. יצאתי משם לשני דייטים, ואין לי כוח לתאר אותם כרגע, אני אגיד רק שאף אחד מהם לא עשה לי כלום, כרגיל. זה הוציא לי לחלוטין את החשק מדייטים שוב.

כל החרא הזה עבד באופן נסבל, חייתי מיום שישי ליום שישי, בערך, ואז איכשהו, מפה לשם, באו כמה ימים קצת יותר טובים, ואופטימיות. אצלי מצבי רוח הם משהו מעורבב לגמרי, רגע אחד אני מאושרת ואחריו אני דכאונית בטירוף, כך שאני משתדלת להתבונן בכל ההרגשות האלו באדישות סנובית, ממש כמו שויפסנה לימדה אותי. (הידעתם? חיפוש בגוגל של המילה "ויפסנה" יביא אתכם לבלוג שלי, וזו הסיבה המרכזית שקשה לי להוריד אותו ממנוע החיפוש המטריד הזה.)

והיום, הייתי ביוגה, אחרי שמעל שבוע לא הייתי בחדר כושר - שוב.

באתי עייפה.

עשיתי הכל מתוך עייפות.

כל הזמן חשבתי אם זה מספיק טוב.

את לא מתאמנת מספיק, את לא בכושר, את לא גמישה, את לא כלום, את לא מתאמצת מספיק, את לא מתרכזת בשיעור,

די, זה מה יש.

עייפתי מהשיפוטיות הזו שאני לא יכולה למלא, ועזבתי את זה.

ביוגה, זו המטרה.

בהרפיה בסוף היו לי פלאשבקים מוזרים מהילדות. לא משהו טוב או רע, משהו נייטרלי כזה, שלא חושבים עליו אף פעם, אפילו לא מוגדר עד הסוף.

התלבשתי ושוב בכיתי. כל פעם שיש לי קצת זמן פנוי, והיכולת לחשוב על משהו לבד בלי הסחות דעת מלבבות כמו אלכוהול ומוזיקה וריקודים, זה פשוט שם. למזלי אין לי הרבה זמן פנוי. יוגה, טיפול פסיכולוגי, וכל דבר אחר שנוגע טיפה יותר עמוק, פשוט מגרדים את המעטפת הזו של העליצות שלי, כמו שמורידים פלסטר, לאט לאט לאט וכואב.

פתאום קלטתי שלבכות כבר נהיה לי נורא שגרתי, פעם פעמיים בשבוע, לפחות.

את הדברים הגדולים אני לא יכולה לשנות כרגע. יש לזה יותר מסיבה אחת. בינתיים, אני נשארת עם המוטו, NOT DEAD BY FRIDAY. בשישי בצהריים יש אזכרה לסבא שלי, הנה משהו ששווה לחיות בשבילו, זו לפחות סיבה טובה לבכות.

(בלי חיבוקים וירטואליים, וזה)

ובפינתנו - קצה משחיתה את הנוער:

חוקי תות לפיק אפ.

נ.ב.

עוד הרהור גוגלי מטריד שעלה בי היום:

למה האנשים האלה, שמחפשים בגוגל "זיון עם שמנה" או מה שזה לא יהיה, ומקבלים בתוצאות אתרי פורנו, אתרי פורנו ועוד אתרי פורנו, לוחצים דווקא על הקישור לבלוג שלי? כאן יש רק מלים.