הוא אמר שזה רק סקס ואני האמנתי. אפסנתי את הרגשות שלי במזווה, שמתי את התגובות על silence, והקפדתי לפגוש אותו לעתים רחוקות, כדי לדעת שתמיד, תמיד תמיד אני רצויה כשאני שם.

זה היה קל לעשות. כל דבר שיש לו חוקים ברורים הוא קל לעשות. אני בחורה ריאלית. רק תנו לי כמה הגדרות והכל בסדר. אם הוא אומר שלא אכפת לו שאצא עם אחרים, רק שלא אספר, אני אצא עם אחרים ואשתוק. אם הוא ישאל אני אענה. אם הוא יתן לי עצות אני אקשיב. השיחות שלנו יהיו על כל העולם, מנותקות מהמיינסטרים בכוח, וכמעט לא עלינו. כשהוא יגיד משהו עלינו, בוחן את התגובות שלי ומחפש בי תאים סרטניים של רגשות במבט חודר, אני אדאג שלא תהיה שם שום תגובה שאפשר לראות. אני לא אגיד עלינו שום דבר אף פעם. אני רק אשב ואשתוק ואתבונן, תמיד. מתישהו נושאים יעלו ותגובות יגיעו.

והתרגלתי. התרגלתי למדבר הזה. שנאתי אותו ואהבתי אותו. קקטוס. קקטוס שאוהב מדבר ושונא את הנהר.

פה ושם הוא התחיל להגיד לי שאני בחורה נהדרת וחכמה ועם אישיות ולא כמו כולן, ואני, אני שתקתי, כי זה מה שקקטוסים עושים. ידעתי כבר שהערכה ואהבה זה לא אותו דבר. הוא שאל אותי פעם, כששכבנו מחובקים אחרי סקס, בקול מתפנק מוקצן, כמו צוחק על עצמו, קצה, את אוהבת אותי? לא, ענה הקקטוס, כי זה מה שקקטוסים עושים. הוא שתק לשבריר שניה ואז צחק.

זו היתה כבר התקופה של הסוף, הוא כבר היה נחמד יותר. אבל אני הייתי קקטוס. אני בחורה ריאלית. בינארית. אם זה רק סקס זה רק סקס. זה מה שאתה רצית. אל תבלבל אותי עכשיו.

אני כבר לא זוכרת מה בדיוק הוא היה אומר, ולא רוצה להזכר בכל זה. רגע אחד הוא היה מספר כמה הוא פתאום צריך ורוצה אהבה ומערכת יחסים, רגע אחר כך כמה אני מדהימה, ומיד אחר כך מצהיר על אי-אהבה, כדי לא לאבד את הפוזה בפני עיני הקקטוס הבוחנות והשותקות שלי.

אהבתי אותו, על היופי והחוכמה והפסיכיות, על השתלטנות שלו, והשנאה המתריסה שלו לעולם. אבל הייתי קקטוס במדבר וכזו רציתי להשאר.

הוא לא.

הוא שאל אותי פעם, מנסח הכל בזהירות אופיינית, מקפיד לדבר כבדרך אגב, אם אני רוצה שנהיה יותר ממוסדים. זה קצת נשמע כמו הצעה עסקית כזו, ואיכשהו, לא ממש אמיתי. לא, צעקתי. הוא שתק קצת ואז אמר שזו בכל מקרה לא יכולה להיות יותר מהעמדת פנים.

זה היה לפני 3 שנים. ביקרתי את סבא בבית חולים. הוא נכנס בגלל איזו בעיה ברגל, ושכב באורתופדית, מוקף אחיות מתוקות ומדבר ומטייל ומחייך. אבל עכשיו העבירו אותו לפנימית והוא שכב חלש במיטה ונראה סובל. הרופאים מסביב היו אנטיפתים ודיברו עליו בגוף שלישי. סבא היה רגיש לדברים כאלה. ניסיתי לשעשע אותו. סיפרתי לו סיפורים מצחיקים. חשבתי אם לספר לו על הבחור החדש שפגשתי, אבל החלטתי שעוד לא, עדיף לחכות ולראות שזה נמשך יותר משבועיים.

הוא מת לי פתאום. באותו יום בערב הייתי במרכז הכרמל, אני לא זוכרת למה, הבית של אביב רק 5 דקות ממני. הכי בעולם רציתי לבכות לו עכשיו. אבל קקטוסים לא עושים דברים כאלה, ואני הלכתי לבית של ההורים, לבד. קקטוסים הם חזקים ולא צריכים לבכות לאף אחד.

עם אביב דיברתי יום או יומיים אחר כך. אמרתי לו שסבא שלי מת והוא שאל מתי ההלוויה. היא כבר היתה, עניתי. למה לא התקשרת אלי, הוא שאל ברוך, ואני, עוצרת או לא עוצרת את הבכי, אמרתי, לא רציתי ליפול עליך ככה.

בכיתי, אולי גם בקול רם. על סבא. וגם כי נזכרתי פתאום שלא תמיד הייתי קקטוס.

הבחור הנוכחי הוא חכם ויפה וכיף, וילדון. פה ושם הוא זורק לי שקשה להוציא ממני תגובות, פה ושם הוא אומר לי כמה אני חכמה וכיף לדבר איתי והוא נורא נהנה. אבל אני כבר יודעת שהערכה ואהבה זה לא אותו דבר. אני גם עדיין לא מוכנה להתעלף ממנו, אז נכון שהוא קורא ספרים מלבבים וזו התחלה טובה, אבל איכשהו, זה כבר לא מספיק. אני צריכה להכיר. אני צריכה זמן. אני לא מרגישה כל כך בקלות. ונוסף לזה, אני גם לא ממש מגיבה.

והוא, הוא לא רוצה קקטוס, הוא רוצה בחורה. אבל אני כרגע זה מה שיש. אני כבר יודעת שאני לא יכולה להראות התלהבות בכוונה, זה מודבק עלי כמו שימוש חובבני בפוטושופ. והוא חכם. הוא יבין. במקום זה, אולי אני אגיד לו, נחמד לי כאן בינתיים, בוא נראה לאן זה ילך. אולי זו לא בדיוק האמת, אבל האמת לא מספיק אמינה, וזה לפחות נשמע מתאים לקקטוסים.

שלגיה

נעמי שמר

ביצוע: שלישיית גשר הירקון

כבר ירד השלג בהרים רחוקים

ובשלג אנו צועדים

כי בתוך היער האפל מחכים

שלגיה עם כל הגמדים

חורפים שבעה חכינו לך

לא קראת אבל ענינו לך

ובהבל פה בנינו לך

מגדלים של בדולח וזהב

עטרות של חן קשרנו לך

סרנדה חרש שרנו לך

ועדיין לא ספרנו לך

עד כמה אותך נאהב

העלים הזהיבו בראשי צמרות

בא הסתיו לארץ רחוקה

הוא צבע את כל התפוחים בורוד

וגם את לחיך המתוקה

חורפים שבעה חכינו לך

לא קראת אבל ענינו לך

ובהבל פה בנינו לך

מגדלים של בדולח וזהב

עטרות של חן קשרנו לך

סרנדה חרש שרנו לך

ועדיין לא ספרנו לך

עד כמה אותך נאהב

כבר נמס השלג בהרים זה נכון

תשכחי את כל אשר היה

מספרים בעיר שלבבך הוא קרחון

ועל כן קוראים לך שלגיה

חורפים שבעה חכינו לך

לא קראת אבל ענינו לך

ובהבל פה בנינו לך

מגדלים של בדולח וזהב

עטרות של חן קשרנו לך

סרנדה חרש שרנו לך

ועדיין לא ספרנו לך

עד כמה אותך נאהב.