אם היה צדק בעולם, הייתי פורשת בשיא אחרי הפוסט הקודם, שקיבל כל כך הרבה מחמאות שתנוכי האוזניים שלי הסמיקו. זה הרי ברור לגמרי שכל מה שאני אכתוב עכשיו לא יהיה כזה מרגש, קורע כליות ולב, פואטי ואמיתי. אני עומדת להיראות כמו קוני למל שחזר לגמגם ואני בסדר עם זה. אולי אני אפילו אסיר את החרם הבלתי כתוב שלי על מטאפורות באשר הן, ואניח לשפה העברית להתגלגל פנימה, כמשהו לשחק בו, ולא רק ככלי לתיאורים דקדקניים של המציאות, שחייבת תמיד לעמוד על דיוקה כמו שעון קוורקי. אבל מה אני מקשקשת, המשפטים שלי ארוכים נורא גם ככה. שלא לדבר על הלועזית שנדחפת פנימה כמו ישראלים בתור. איך אפשר לקרוא את זה.

ב-1 בפברואר 1996 שכנעתי את שראל להבריז משיעור ולהשאר איתי בשעה חופשית, והתנשקנו ואז היינו חברים. זו התחלה של סיפור שהוא מן הסתם, ארוך וסבוך, או אולי יפה או עצוב או שמח. אולי סתם קלישאה. שלשום חשבתי על זה, אתמול ניסיתי לכתוב על זה ומחקתי פעמיים. יותר מדי תוגה. יותר מדי ממני. יש דברים שאי אפשר לכתוב. אני רוצה להנות, לא לזרוק את עצמי לתוך סערות רגשיות מיותרות. לא לחיות בתוך מלים יפות. אם כבר חיים במלים, שיהיו קודם כל נכונות. מאותה סיבה, המנעות מסערות, הברזתי אתמול מיוגה, נמאס לי לבכות שם. היום דיברתי עם השרינקית ושוב נמנעתי מסערות. אני מרגישה בזבוז. אבל אי אפשר תמיד ללחוץ על דוושת הגז עד הסוף (כמישהי שאין לה אוטו, אני חייבת למצוא דימוי אחר.)

ועכשיו פוסט?

סתם יום של חול. השבוע היה טוב ואז רע ואז טוב. לא אכלתי סושי אפילו פעם אחת אבל היתה פסטה ארבע גבינות. פנה. בלי פרמזן. הייתי מצוננת ועבר. קניתי לי קרם לחות חדש ואני בטח אשכח להשתמש בו. יש לי סופ"ש שלם לעצמי, בלי להיות חייבת לעשות כלום, בלי תוכניות, בלי חובות בלתי גמורים. אני רוצה לצאת ולהנות ולפגוש ולעשות ולדבר ולקנות ולהנות, ממש כמו בסופ"ש שעבר אבל בלי הנסיעות המתישות צפונה, בלי לתכנן ובלי שום דבר שחייבים להספיק. גם לשבת לקרוא ספר ולבשל יהיה ממש בסדר. לבי מפוייס למפרע.

ובפינתנו - רכילות מסדרון לוהטת: פתחו מוזס בהרצליה. אומרים שיש להם שרימפים למנה ראשונה. ואני שואלת את עצמי, איך העזתי לעבוד בהייטק במקום אחר, כל כך לא קולינארי, איך.