אין לי סנטימנטים גדולים מדי לתאריכים. ביום כיפור אני צמה ורואה סרטים, כמיטב המסורת, חשבונפש אני עושה כשמתחשק, בראש השנה אני בעיקר אוכלת, וסיכומים זה לא אני.

אבל, גם למחוק פוסטים זה לא הסגנון שלי, ובכל זאת מתפלק לי מדי פעם.

אז נגיד שהתפלק לי סיכום. אתם תסלחו לי על הקונפורמיזם ואני אדחיק. דיל?

ב-17 לפברואר הייתי אמורה להוולד, ובמקום זה נתתי לכולם לחכות עוד קצת, ורק כשהם היו כמעט היסטריים, הגחתי.

לפני שנתיים ניצלתי את התאריך ופתחתי בלוג והנה אנחנו כאן, אני רוצה להודות להורי, ולהיפ.

בהתחלה כל הרעיון של בלוגינג נראה לי ממש חתרני ומדהים, עד כדי כך שכתבתי על זה כמה פוסטים מתפלצפים בקטגוריה בלוגינג. פחדתי שאנשים מהחיים האמיתיים שלי יגלו אותו, ולא סיפרתי לאף אחד. כמעט. אחר כך זה עבר והיום נראה לי מובן מאליו שכולם סביבי בלוגרים, ו/או קוראים, שחברים מתעדכנים דרך הרשת מה קורה איתי, ואני מספרת על הבלוג לחצי עולם באופן שגרתי. כל פעם שאני נתקלת בבלוגר חדש שמתפייט בשאלות פילוסופיות בנושא, מתחשק לי רק לטפוח לו על הראש ולהגיד, אח, כשהיינו צעירים ויפים, אבל אף אחד לא אוהב את זה אז אני שותקת והולכת לבלוג אחר.

הדבר הכי טוב שיצא לי מהבלוג הוא ללא ספק היא. לפעמים אני קוראת אצלה וזה כמו מראה, באירועים ובהרגשות. מתוקה וחכמה ועם כל הטאקט בעולם, וכיפית ושטותניקית ואכפתית. מזמן לא יכולתי לספר למישהו הכל, ממש הכל, כולל הכל. שכחתי כמה זה משחרר, או שלא ידעתי.

בבלוג אני כבר לא מתפרעת, הכל כאן מסודר ומהוגן, צפוי. גם בחיים אני לא. כל האקשן ב- 2004.

חשבתי לא מזמן על הבלוג שאני רוצה לכתוב. זה שיש בו את הפוסטים שאני לא מספיקה לכתוב, הפוליטי והפמיניסטי והפילוסופי, ועל הספר ההוא ועל מדע בדיוני, ועל הרגעים האלה כמו לפני כמה ימים, כשהשמיעו ברדיו את "לשיר איתך", ואני שמעתי את שושנה דמארי שרה את השיר המדהים הזה וידעתי שהיא מתה. ובמקום זה יוצא לי עוד פוסט אישי ועוד אחד. הזמן קצר וזה לוחץ יותר. ככה זה.

אם רציתי פעם מודל זה היה הסנרק, אני לא יכולה שלא להעריץ את מי שיכול לכתוב על תאונת טרקטורון ולחשוב על השקול הוקטורי של הכוחות, או להקדיש פוסטים שלמים לבינה מלאכותית בלי שמץ אפולגטיקה. המהרהר (כמה אנחנו צריכים אחד כזה עכשיו) כתב עליו שהבלוג שלו הוא כמו חדר של ילד היפראקטיבי בהתקף זעם - מפוזר על המון נושאים. אני אוהבת את הרעיון הזה, של הגיוון, גם אם זה לא מתאים לכולם.

מריבות רשת אמיתיות היו לי מעט, שעברו מהר למייל או מסנג'ר. למדתי מזה בעיקר, שוב, שאנשים הם מה שהם. מי שמניאק יהיה מניאק אליך בסוף, מי שחותך אנשים יחתוך אותך, מי שמרוכז בעצמו לא יראה אותך, ומי שטוב לאנשים, יהיה טוב אליך. ככה פשוט. אבל התחלתי לומר את זה כי מאז הפוסט המרוכז בעצמו אני והגמד מנהלים מלחמת לינקים אכזרית ועקובה מדם. מזמן לא היה לי כזה כיף (למרות שהקומוניסט מתרשל לפעמים), נסו את זה בבית.

בעוד שבועיים יש לי יומולדת.

האפשרויות:

1. להיות בדכאון יומולדת.

2. מסיבה קטנה, 2.5 אנשים, אצלי בבית.

3. להשתכר עם כמה חברים.

4. מסיבה גדולה, 3.5 אנשים, במקום אחר.

5. לסוע לטייל.

6. לבלות סופשבוע זוגי רומנטי איפשו.

7. אחר.

נפסלו על הסף:

1. דכאון יומולדת: אם זה לא קרה בגיל 14, כשאף אחד לא זכר, אני לא רואה סיבה להתחיל עם זה עכשיו.

3. להשתכר עם חברים: ומה שונה היום מכל יום אחר?

6. סופש זוגי רומנטי: אני נורא סקפטית לגבי זוגיות, כי תמיד זורקים אותי בפברואר.

אני רוצה לטייל. דרומה. כמה חברים, אוטו, מסלול קצר, לישון בחוץ (קר. סוודר. לקחת.) כיוון שרוב החברים שלי לא נוסעים לטייל אולי אני אעשה מסיבה ודי, או שאולי אחרכך. ובחוץ, כי אין לי מקום בבית. (מקום. למצוא.).

הכי גרוע, אני יודעת שגם אני אזדקן בסוף, שזה רע כמעט כמו למות, ומאיה לא מוכנה לבנות לי מכונת זמן. בשביל מה אני מחזיקה אותה, לא ברור.