לפני שבועיים הגעתי לחיפה בהופעת אורח למוצ"ש, כדי לראות אותו משחק בהצגה בתיכון שלו.

היתה הצגה מצויינת, לפעמים אני חושבת שהצגות החובבנים שיוצא לי לראות הרבה יותר מוצלחות מהצגות התיאטרון שאני מגיעה אליהן, לאנשים שם ממש אכפת איך זה יצא, והמחזות טובים. אח שלי שיחק נפלא ונורא נהניתי.

אחרי ההצגה הלכנו להגיד לו שלום וכל הכבוד וזה, עברו שם כל מיני אנשים, סבתא דיברה עלי עם אישה אחת שבדיעבד הבנתי שעשתה את התפאורה, ואמרה שגם אני כמו האחים שלי משחקת ואני השחקנית הכי מוכשרת במשפחה (ולא משנה שהיא ראתה אותי על במה בדיוק פעם אחת לפני יותר מעשר שנים) ושאני גם ביימתי וגם בזה אני נורא מוכשרת. הצד הפולני שבי היה קצת נבוך כי זו השמחה של מישהו אחר אבל היה שם צד אחר שחשב, טוב שמישהו יודע למכור כמו שצריך את מה שעשיתי כי אני לא.

אחר כך נזכרתי שסבתא היתה זו שאמרה פעם, אני לא זוכרת למי, שאני הכי מוכשרת כי אני טובה לא רק בפיזיקה אלא גם בדרמה וכתיבה וכל מיני דברים אחרים, בחיי ששכחתי פתאום בכלל מה היא אמרה.

לפני יומיים, חמישי בלילה, הגעתי לחיפה ודיברתי לתוך הלילה עם אחשלי, הקציץ, זה שבצבא באחד המסלולים האלה השמורים לגיקים, שיותר קשה להתקבל אליהם, ושאותי לא מיינו אליו מעולם, והוא סיפר לי איך קיבלו את האח הצעיר שלנו למסלול שהכי קשה להתקבל אליו. שמחתי נורא והייתי גאה בו.

אחשלי, זה שבתיכון, קטן ממני ב-9 שנים. אין לי תחרות איתו. ובכל זאת לפעמים ברגעים כאלה אני מרגישה הכי טיפשה בבית, ואז טוב לזכור את מה שסבתא חושבת. ונדמלי שכבר אפשר להגיד את זה בקול רם: אני לא כל כך אוהבת פיזיקה, בכלל. (במיוחד מאז למדתי פיזיקה 2מ' ופיזיקה 3ח' בטכניון, כל אינטואיציה פיזיקלית שאי פעם היתה לי, נעלמה, אני מבינה בזה הרבה פחות מאשר הבנתי בתיכון, ולא נהנית מזה בכלל.)

אתמול בבוקר נסעתי עם בן-דודי מוקי לקנות לי רולרבלייטס. כיוון שלאחרונה החלקתי על רולרס בגיל 16, הם היו גדולים עלי, ובפעם הראשונה שיצאתי איתם לסיבוב חתכתי את השפה ושברתי כמה שיניים, אפשר להבין שלא נגעתי בכלי הזה מאז. ובכל זאת זה היה טפשי נורא, כי כבר שנתיים אני גרה בעיר שטוחה ואין, אין על ההרגשה הזו של להחליק. כשרק מדדתי אותם בחנות מיד הרגשתי נפלא והתחלתי להחליק אחורה כי זה הכי כיף וקניתי למרות שמוקי אמר שזה יקר.

אני מבקשת מכל קוראי הבלוג הטכניוניים, כשאתם פוגשים אותו מחליק לו באמצע טאוב או אולמן בשיער מתולתל ונהנה מכל רגע, לפני שהוא חולף על פניכם כרוח סערה, תקראו לו מוקי, תעשה לי איגואנה!!!!!!!!!11111111 או סתם תמסרו לו את אהבתי.

כשחזרתי לת"א אתמול אחה"צ נסעתי עליהם מהרכבת הביתה, והגעתי לכמה מסקנות:

1. ממש כמו בימי הקרח שלי, גם היום אני לא יודעת לעצור.

2. המעצור של הרולרס הוא צעצוע חסר שימוש.

3. חוץ מזה, איזה כיף, אלוהים. אני חייבת לנסות לסוע עליהם בלי תיק על הגב.

יש עוד חשבון אישי אחד שאני חייבת לסגור:

אישאחד יושב איתי באונמי ואוכל סושי. הוא לוקח סושון, טובל אותו בצלוחית הסויה, ואחרי כן מלטף איתו מעדנות את הוואסאבי, לאט לאט, כך שהוואסאבי שומר על צורתו ומקבל רוטב סויה שנשפך ממנו בצורה אמנותית יפהפיה, בלא שיפגם חלילה להתערבב עם הסושי.

בפעם הקודמת אכלנו פאסט-סושי, והוא עשה בדיוק אותו דבר, גם כשהערתי לו.

לאנשים כאלה, ישרפו באש הגהינום, אין זכות לצחוק על העישון שלי.

אני הולכת לאכול משו, ולצאת לסיבוב רולרס שולת.