ישבנו אצלי. מה דעתך לראות טלויזיה, הוא אומר, ואני, אורו עיני, כי כל כך מזמן לא עשיתי את זה. ואז ראינו את התוכנית שאני תמיד רואה: זפזופים. היו כמה סרטים טובים שלא ראיתי עדיין, עמוק באמצע הסרט, עוד כמה סרטים בינוניים שראיתי כבר, בהתחלה, וכל מיני תוכניות טפשיות (אם כי, העובדה שיש דור חדש לרובוטריקים נראית לי ראויה לציון). ובכלל למי יש כוח לראות טמבלויזיה שעתיים, כשאפשר לדבר איתו.

לא מזמן, אחרי לחץ פיזי מתון סיפרתי לו שיש לי בלוג והוא אמר שחשב שזה יהיה משהו יותר גרוע. אתמול הוא ראה איך אני מגיבה בקופצניות לעניין, והבטיח לא לחפש אותי, והאמנתי לו. פתאום נרגעתי כי זה קטע די נורא, בחור מחפש בלוג ואז הוא קורא אותו, ולכי תדעי מה עובר לו בראש, אולי הוא נעלב שכתבתי עליו ככה ולא אחרת או נעלב שלא כתבתי. לכי תזבירי לו. אני, כשחשוב לי משהו, אני הרבה פעמים שותקת אותו כי הוא חשוב, אבל בפעמים אחרות אני שותקת כי זה לא חשוב.

סיפרתי לו גם שלא יהיה לי טיול יומולדת כי כולם לא רוצים או מאבדים את הסלולר שלהם או שוכחים מכל העניין וקובעים לעצמם תוכניות אחרות. או סתם טנטטיביים. ושבא לי על דיכי יומולדת שכזה.

הוא היה נחמד ומתחשב ותומך כמו שהגבר החדש אמור להיות, ואמר לי שזה רק מספר וזה בכלל לא חשוב, שיש אנשים הרבה יותר מסכנים ואני צעירה וחכמה ויפה. לא ידעתי אם להנות מהמחמאה או להתעצבן שהוא זורק עלי קלישאות בלי בושה. הוא אמר שזו קלישאה אבל זה נכון, ואני גררתי את השיחה לפסים פילוסופיים וניצחתי אותה שם: אני יכולה להשאר עם האומללות שלי ואתה לא תגיד לי מה לעשות.

כשיצאתי אתמול בבוקר זעפופית מהבית תכננתי את דכאון היומולדת הקטן שלי, לנתק את הסלולר, להרוג את האינטרנט, ולשקוע בספר. אם אי אפשר לברוח למדבר אז לפחות לעולם אחר. חיכיתי לאוטובוס, וזקנה אחת שישבה בתחנה ניסתה לומר לי משהו. בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה, כשהתקרבתי היא ביקשה שאעזור לה לסגור את הכפתורים של החולצה העליונה כי קר לה. סגרתי לה אותם, וקלטתי שהיא לא יכולה לעשות את זה בעצמה כי הידיים שלה רועדות מפרקינסון, והיא צריכה לבקש ברוסית, עברית עילגת ותנועות ידיים מזרה כמוני. ואז הגיעה ההסעה שלה, היא הלכה לשם לאט עם הליכון, ואני חשבתי שרחמים זה לא רגש רע כל כך, רק הניצול הציני שלו. וידעתי שהחיים שלי טובים, כי אני צעירה וחכמה ויפה ובריאה ויש אנשים שאין להם את כל זה, והאנשים האלה הם לא תיאורטיים בכלל.

ובפינתינו, לא קשור:

בשיחה עם ההוא שאין ללנקק את שמו, טענתי שאין לי זמן לכתוב אבל יש המון על מה. הוא אמר שעלי להעביר את העבודה לקבלני משנה.

וכך היה.

זה התחיל כשמדור סמי-רכילות כינה את הבלוג שלי סמי-פורנוגרפי (יש! יש! תמיד רציתי!!!!!!), אחרי כן בלוגרית בהכחשה כינתה אותי הומו, ועכשיו, עוד מישהי, מעט אלמונית, אבל נורא מוכשרת (ותזכרו איפה שמעתם את זה!) הקדישה לי פוסט שלם (אם כי, מוטה פוליטית.)

באקט אמיץ ונדיר של נונקונפורמיזם, פוסט זה לא יוקפץ. כי מוקפץ, עושים תאילנדי, או לא עושים בכלל.

ובפינתנו, לא קשור2:

חינוך.