הבטחתי לעצמי יום בלי רשת ובפרט, יום בלי ישראבלוג.

לא בדקתי תגובות. במצבי השיכור זה זמן טוב להגיד, אני אוהבת את המקום הזה, אני אוהבת את ישראבלוג, אני אוהבת אתכם.

ועכשיו, כשמיצינו את זה, אני יכולה לחזור לציניות האינהרנטית שלי.

אה, סליחה, לא.

כי כרגע רבתי עם מה-שמו.

לא נתתי לו שם עדיין.

הוא התעצבן שבכיתי לו באוטו אחרי ארוחה רומנטית ביומולדת שלי, והוא אפילו עדיין לא התעצבן, לפי עדותו, הוא והגנים המרוקאיים שלו, למרות שהוא למעשה די רוסי.

ובסוף צרחתי עליו שאני בוכה לפעמים ויתמודד. שאני רוצה מישהו שמסוגל להתמודד עם זה שאני בוכה לפעמים.

אני כזאת, נדמלי שגיל 27 זה זמן מספיק טוב להגיד את זה: אני, לפעמים, בוכה.

אני בכיינית.

מאז שאני זוכרת את עצמי.

ואלוהים, ניסיתי הכל, בחיי שניסיתי, בכל הכוח, ושום דבר לא עזר, אז גוד דאמ איט, תאהבו אותי כמו שאני, או תעופו קיבינימט (ונדמלי שזו איזו קללה נורא גסה שאני לא בטוחה מה היא אומרת).

לפעמים אני בוכה.

אני לא מצפה לנקודות סימפטיה על זה.

לא ביקשתי ממנו שום דבר.

אבל לו זה מפריע שאני בוכה לו באמצע האוטו.

אני לא רוצה. לא רוצה את זה ככה.

אני אפילו לא זוכרת למה התחלתי לבכות.

אני כן יודעת שהלכנו למסעדה, היה כיף ומעניין ודיברנו ותקשרנו, ובדרך הביתה איכשהו הוא לחץ יותר מדי על משהו, אני לא זוכרת על מה כי זה היה אחרי שני בקבוקי יין, ואני שוקלת 50 קילו והוא 80. ובכיתי. לעזאזל אני כזאת, אני רגישה, בין אם אני רוצה או לא, ולכן אני צריכה את החומות האלה. אני לא מצפה מה"עולם" שיבין ויקבל את זה. אני כן מצפה לזה מבן זוג. ופאק איט, אני שווה את זה. לגמרי שווה את זה.

עכשיו כואב.

כמו שאני מכירה את עצמי, זה יעבור עוד שעה וחצי.

אני לא אהיה ברשת ולא אבדוק תגובות.

אם מישהו מהחברים שלי ב"עולם האמיתי" נורא רוצה להגיד לי היי-מה-קורה-בואי-נקשקש-על-כוסקפה, זה אולי זמן טוב, אפילו שמעתי על איזו מסיבה שתיים שבא לי עליהן.

אני גם לא אעלב אם לא, אני לא חושבת שמישהו מנוי SMS לבלוג שלי, או מצפה מאנשים להיות פנאטיים אלי, אם אני אהיה במצב באמת רע אני אדע להתקשר להגיד, היי קוקי, ויש לי כמה רעיונות אלטרנטיביים, סך הכל, יומולדת או לא, זה לא נראה לי כזה משנה. סתם עוד יום וזה. לא שאין לי חיים.

(מזמן לא נפרדתי ממישהו בדמעות, בחיי, כמעט כמו - להפגע?)

(אם אני אשאיר כאן פתוח לתגובות, בחייכם, בלי חיבוקים וירטואליים, חוץ מלי וזאתי שמותר להן, אבל בטעם טוב.

ותסלחו לי על שגיאות כתיב אפשריות, אני לגמרי אחרי 2 בקבוקי יין, בחייאת)

בדיעבד:

1. אני זוכרת למה בכיתי.

2. החיים יפים.

3. כשאני אהיה גדולה, ויהיה לי יומולדת, ויתחשק לי לשבת בבית לקרוא ספר, והבחור החמוד שמתלהב ממני כבר חודש יציע לקחת אותי למסעדה לצהריים כי זה היומולדת שלי למרות שכבר קבענו לצאת להצגה בערב, אני אדע להגיד "לא" בלי להתבייש. כי אני כזאת, אני צריכה את הספייס שלי. אולי טיפה יותר מרוב בני האדם.