בפינתנו - מדריכים לבוחר הנבוך:

למי שלא יודע איפה הוא מצביע: איפה הקלפי שלי.

ולמי שלא מצליח להחליט למי להצביע: שחר שמש (השולת) מציע שיטה שעובדת.

בפינתנו - הגיע זמן לשון:

שאלה שמטרידה אותי מאז שליאונרד וולף שאל אותי: איך קוראים לעשור הנוכחי?

אף אחד לא יודע. וכבר עברנו מעל 60% ממנו. לכן עלינו להמציא לו שם, ומיד!

אישאחד ציין באוזני שגם לעשור הבא אין שם, ואני הצעתי לקרוא לו - הטינאייג' של האלף.

בהתאמה, העשור הזה יהיה הילדות של האלף.

אני מוכנה לשמוע הצעות חליפיות אבל חייבת להיות הכרעה מהירה.

בפינתנו, הכנות לנסיעה:

עוד מעט קט אני כבר באמת לא אעבוד יותר. ואז יהיה לי קצת זמן פנוי! משל עצמי!

חוצמזה קניתי כרטיס, עשיתי ויזה, קצת חיסונים, קראתי את דפי האזהרה שהם נותנים שם (כדי להיות בטוח בהודו, אל תסעו על הכבישים, אל תעזבו את הדברים שלכם לרגע, תשתו הרבה אבל רק מים בטמפרטורת החדר שעברו חיטוי משך כמה שעות עם יוד ורק בתנאי שהם לא עכורים ועורבבו במהירות של בלנדר אוטומטי, אל תסמכו על זרים, אל תקחו סמים כי זה מסוכן [אני כבר קיויתי שבפרק "סמים", מישהו יסביר לי משהו על זה, אבל לא. באסה], אל תאכלו שום דבר ואל תגעו בתרנגולות. וואלה, כמעט כמו בארץ!), דיברתי עם מליון וחצי אנשים שעשו טיול ואני לא זוכרת שום דבר חוץ מלקנות נעליים ולא לקחת איתי כמעט כלום, כי לא צריך. ולא לשכוח להנות. ולנשום קצת. בינתיים אני מחפשת מי שתחליף אותי בדירה (זה קל, הבעיה היא איך להפטר מכל הטלפונים האלה עכשיו), ומי שיקנה ממני את המנוי לחדר כושר (זה קשה, כי אף אחד לא התקשר בינתיים ושמתי את המודעה כבר אתמול!), אחר כך אני אנסה למכור ריהוט. וכל הביטוחים, הסלולרים, הטרוולרז צ'קס, ודברים שאני מדחיקה עדיין. ולנוח. לסוע על הרולרז שלי. להיות בחופש בתל אביב הגדולה. יש לי בערך שבוע וקצת בשביל זה. ולהגיד שלום לכולם. ולדבר עם אבא כמו שצריך. (כן, גם לארוז. איכס. שונאת לארוז. שונאת שונאת שונאת שונאת. שונאת. שונאת!)

בפינתנו, רגעים קטנים בחיי:

ביקרתי את סבתא בדיור-מוגן בפעם האחרונה שהייתי בצפון. אכלנו את האוכל חדר אוכל המגעיל שלהם, הוא בערך כמו האוכל בעבודה שלי. שאלתי אותה אם לא חסר לה לבשל. לא, ממש לא חסר לי, היא אומרת. ואני חשבתי לי בשקט על כל השנים האלה שהיא בישלה כל כך הרבה וכל כך טוב, ותמיד גם היתה גאה בזה נורא.

ונזכרתי בקטע בספר של עירית לינור, שתוך יומיים עושים סדר ומקפלים את כל מה שהיה פעם גן, כאילו כל השנים האלה היא רק חיכתה ליום הזה שיפרקו אותו. (וזה, רבותי, נקרא עומק בספר, ולא אם הוא מדבר על פוליטיקה ואנשים חולים ומשעממים.) ההבדל הוא שסבתא שלי יכולה לבשל.

ובפינתנו, אלצהיימר:

יש לי כמה סיבות טובות להיות עייפה, בחיי. אני בטוחה שרציתי לכתוב כאן עוד משהו, אחד לפחות, אבל, נו, פ'מחרת. כשדוחים פוסטים זה מה-זה רע.