לא מזמן יצא לי לדבר עם סמכות בכירה לענייני תל אביביות, ואיכשהו, משום מה, הגענו לדבר על הבחירות. אמרתי שאני בטח אצביע לליברמן. הסמכות הביטה בי בתמהיל של שעשוע וזעזוע, הפטירה כמה פעמים שהיא לא מאמינה שאנחנו מדברות על פוליטיקה (גמני!), והבהירה לי שאני היחידה בעיר הזו שעוד עושה את זה. אז הדעות שלי לא אופנתיות, בטח אם אני אגיד את זה בקול רם, אנשים יפסיקו לדבר איתי, ואני אאלץ להשתמש באינטרנט ככלי התקשורת היחיד שלי עם העולם. כאלטרנטיבה, גם כאן קוראי הבלוג השמאלנים יכולים למחוק את המנוי (בצד שמאל לנוחיותכם) - זו תהיה מחאה חברתית נרחבת שתשפיע על עתיד ילדנו.

אפשר לחלק את האוכלוסיה לשני פלגים: אלו שאוהבים לדבר על פוליטיקה, ואלו ששונאים. אנחנו שונאים את זה מסיבה פשוטה: זה לא כיף. אם שני אנשים מסכימים, זה בעיקר בזבוז זמן. ואם דעתם שונה, הם יכולים להתווכח עד אינסוף. לכן זה נחשב לנורא לא נימוסי, לא מדברים על זה, לא חושבים על זה, ומפתחים בורות ואפאטיה. מה שהיה נפלא בדיבייט, זה שאפשר היה לדבר על פוליטקה משך זמן קצוב, ולטעון למען עמדה שהיא לאו דווקא עמדתך. זה גורם לאנשים לחשוב, להעמיק בעובדות ובטיעונים, לשאול את עצמם שאלות, לפתח עמדה, להיות טולרנטיים לצד השני - בלי להגרר לאינסופיות של זה.

(אגב, ראיתם איך ביבי דפק נאום מפסיד ממלכתי אתמול? אני חולה על איך שהוא מדבר. "המנהיג הקודם של המפלגה עזב אותה והשאיר שברים", איזה יופי של משפט, לעקוף את הבעיה, להאשים אבל לא את שרון, את המנהיג הקודם, כי אנשים מתים או בקומה, הם קדושים שאסור לומר עליהם מילה רעה. אפרופו מתים, על רבין, מותר כבר להעביר ביקורת, או שצריך לחכות עוד עשר שנים?)

את העמדות של המפלגות השונות אפשר לחלק לכמה רבדים: עמדות מדיניות, עמדות כלכליות, ועמדות בנושא דת-מדינה ושות'. (אני כמובן צריכה להצביע לשלוש מפלגות שונות כדי שייצגו אותי כהלכה). בארץ לרוב מכריעים בסוגיה השניה והשלישית לפי הקואליציה הדרושה כדי לתמוך בסוגיה הראשונה. וזה בדיוק מה שיהיה בקדנציה הזו: הרב עובדיה יחזור לנהל את המדינה, כדי שאולמרט יוכל להעביר את התוכנית המדינית שלו, בלי שאף אחד יתדקדק איתו על הפרטים הבטחוניים; כי אז הוא יצטרך להתאמץ, והכי קל לשלם כסף. פרץ, האיש שלא מבין מה רע באוברדרפט, יעזור לו. ואנחנו נקבל בחזרה - חוק משפחות בְּרוֹך ילדים, שיבטיח לרוקן את קופת המדינה למען אנשים שלא מוכנים להשתמש באמצעי מניעה באופן עקרוני, ומסים גבוהים יותר, כי מישהו צריך לשלם את הכסף. את הקומוניזם שלי, אני מעדיפה בסין, אבל זו כנראה, רק אני. הלאה התל"ג - קדימה המיתון. הגימלאים, או, המפלגה שהוכיחה שאף אחד לא באמת רוצה להצביע למפלגות הגדולות, ורק תגידו להם על מישהו אחר שעובר את אחוז החסימה בסקרים ומיד יצביעו בשבילו, בטח ישבו שם גם כן, זה דווקא לא רע בכלל. ביבי ישב בחוץ, כי הוא האיש הרע, ואם הוא יחזיק מעמד כל הקדנציה, אני אתחיל לחשוב שהוא למד משהו.

לפני שדמוקרטים פלורליסטים יוציאו אותי מחוץ לחוק, אני רק רוצה להגיד שהיה נחמד, באמת, אחלה מדינה, ואם איראן לא תזרוק כאן איזו פצצת אטום בקרוב, אני נותנת לה עוד איזה 20-30 שנה לפני שיהיה לנו רוב ערבי במדינה הערבית ישראל. עד אז, אפשר להרוג אחד את השני על אש קטנה. אני דווקא הייתי מעדיפה להתיישב על מאדים (עפ"י המימרה ההיינלינית - שלום הוא שלוחה של המלחמה באמצעים דיפלומטיים, הכי טוב זה להגיע למקום שיש בו מספיק אדמה), אבל זה טווח ארוך מדי. אולי עדיף להתחתן עם מישהו עם דרכון זר. נגיד, יפני. נראה לי שהם ישרדו קצת יותר, כמו ג'וקים.

אבל מה אני מדברת, אף אחד אפילו לא בא איתי לכיכר בשביל הציניות. החיים נורא קשים.

(התחזית: עוד חצי שעה אני חוזרת לעצמי וחוזרת לכתוב עלי, כמו בלוגרית מרוכזת בעצמה טובה.)