סופים קטנים והפסקות קטנות. מפגש חברים בגודל בינוני. רוב מי שחשוב לי שם והכל נכנס לפרופורציות הקטנות האלה. יש לי עוד שבוע וצ'ופצ'יק עד הטיסה אז כולם אומרים, אנחנו עוד בטח נתראה, ואני אומרת שכן אבל יודעת שזה כבר בכלל לא בטוח, וגם אם לא זה לא נורא. לא מכולם אפשר להפרד כמו שרוצים, הכל אקראי ובלת"מי, ואני לא אסתכל אחורה להצטער על זה - עכשיו אני כאילו מרוכזת בהווה, במה שיש. ומה שיש טוב.

(עדכון - אנא, חסכו לי התנצלויות או העלבויות בקשר למסיבה, זה בדיוק מסוג הדברים שמונע מאנשים לכתוב את הבלוג שלהם בשקט, והסיבה שבפעם הקודמת כשאספתי 3 וחצי אנשים אצלי בבית, שזה מה שנכנס לסלון, לא התחשק לי לומר מילה על זה.)

אחשלי גם היה שם אתמול ועקב צירופי נסיבות, כנראה לא יצא לי לראות אותו עד הטיסה. והוא קרוב ויקר לי, ממנו יותר מכולם קשה לי להתנתק. חוצמזה כמובן שבשעתיים שהוא פגש כמה מהחברים שלי לראשונה, הוא הספיק להגיד כמה דברים מדוייקים, כיאה לו. נתתי לו איזה עשרה חיבוקי פרידה.

בערך בנקודה הזו התחילה אולי ההתרגשות, או האסימון ליפול, שאני נוסעת, ופתאום כל רגע הוא חד פעמי ויקר ובלתי חוזר, כמו תמיד בחיים אבל עכשיו זה כל כך יותר קל להרגיש את זה. כמו כשהלכתי בפעם האחרונה ברחוב של העבודה שלי, והוצפתי באושר ושמתי לב לדרך שהלכתי כל יום בחודשים האחרונים והתחלתי להרגיש סוף.

גיא וגילי נוסעים לדוקטורט בניו יורק. הם נוסעים עוד כמה חודשים אבל אני לא אהיה כאן, ואני בטח אתגעגע. אמרנו שאני אבוא לבקר אבל לכו תדעו מתי זה יצא. זה מסלול כל כך אחר, גם אני הייתי עליו פעם - חיפה, תל אביב, ניו יורק, תואר 1, 2, 3. אקשן ומיקוד למטרה. חוצמזה גילי אמרה שהם חתמו על הסכם ממון ואני אמרתי, מזל טוב, שאיכשהו צלצל לי מוזר. תגידו מה שתגידו, זה לא נשמע כמו מזל טוב על חתונה, חתונה הרי היא דתית ורגשית והסכם ממון זה הרבה נייר ועורכי דין, זה לא ממלא את הצורך האנושי בטקס.

קיבלתי כמה עצות הודו, חלקן סותרות.

למשל:

- לשתות מים עם המטהרים אי אפשר יותר מ-3 שבועות, זה לא טוב לגוף, אבל אפשר לקנות מים מינרליים והם בסדר.

- בחורה שהולכת עם גופיה בלבד נתפסת כזולה, לכי עם חולצה עם שרוולים ותביאי מהארץ, כי אין טי-שירטים טובים שם. (גם לי אין טישירטים, אני אוהבת צמוד אבל מזיעים בזה אז יש לי גופיות. אז תקני שָׁל כזה, ושימי על הכתפיים, היא אומרת לי. סבבה.)

- אפשר לאכול הכל.

- להזהר עם אוכל - ספציפית, לא לאכול ירקות לא מבושלים.

- להזהר מסמים, ולעיין ערך מכר משותף שחזר קצת שרוט מדי.

- הודו זה לא רק פאן, חלק מהחוויה היא סבל.

- לא לסוע לורנסי.

- לסוע לורנסי.

- לתת לעצמי זמן להתרגל.

- לא לסוע בלילה, יש יותר תאונות.

- הדרום הכי יפה.

- הצפון הכי יפה.

- לקחת טרוולרז צ'קס של אמריקן אקספרס.

- לא לקחת טרוולרז צ'קס.

- לברוח מישראלים. (תשכחו מזה - דבר ראשון אני נוסעת למקום הכי מתוייר שאפשר כדי להבין מה קורה ואז, איך שיתחשק.)

- לקרוא על מקומות במדריך תיירים. (מתישו, בחיי.)

- לא לעשות ויפסנה בדרמסאלה כי זה תיירותי וויפסנה יש בכל חור.

- טריקה יוגה ברישיקש.

- למישו יש עוד אשראמים שווים של יוגות, מדיטציות ושות'?

את תמשיכי לעדכן את הבלוג מהודו, הם שואלים אותי. ואני אומרת, לא, אני רוצה להתנתק. זה לא שאני מבטיחה שלא אכתוב פעם ב, אבל חלאס, כאן יש לי אינטרנט בורידים, זו לא המטרה שלי בנסיעה. ואני כמובן חושבת על כמה פוסטים ששוכבים בטיוטות וחייבים לצאת משם, ואולי המיקוד הזה של עכשיו, יעזור לי לסיים כמה התחלות לא גמורות. כמו כן הפרו שלי עומד להגמר, ואולי כדאי שאני אדאג שהעיצוב לא יהרס, ז'תומרת, שאפשר יהיה לקרוא משהו כאן בכלל.

(עוד עדכון - זה עוד לא פוסט פרידה. נראה לי. זה פוסט תנו-לי-עצות-הודו כזה.)

עוד פרידה זמנית, קטנה, ארוכה, אנחנו כבר רגילים, אתה ואני ישנים קצת, מחובקים קצת, נפרדים קצת, אני שואלת בקול מתפנק אם תתגעגע אלי ואתה אומר שכן, חצי מזמוז, כוס תה, כמה נשיקות. אני אוהבת אותך ככה, מצחיק ומרגיז ומדוכא ועייף ומלא תקווה ומזור ויאוש. ככה בדיוק. כשאחזור הכל יהיה אחרת לגמרי, אז מה.