| 4/2006
קוראים לי קצה ואני מחפשת את עצמי
היום עברתי דירה. לראשונה בהסטוריה קרו 2 דברים: הראשון, ההורים שלי היו אלה שעזרו לי. והשני, תהליך האריזה לא גרם לי לרצות למות, אפילו בכי קטן לא יצא לי. אולי התרגלתי. כמובן שנשאר עוד את עניין הפריקה, שהוא בעצם הרבה יותר קשה, כי צריך למצוא מקום לכל דבר ולא רק לזרוק הכל לתוך תיקים או לפח האשפה. לרוב זה נעשה במנות קטנות וטפטופים בעיקר בשבוע הראשון אחרי המעבר, אבל גם הרבה אחריו, אצל בלגניסטית עצלנית מדופלמת שכמוני. ועכשיו יש לי יומיים, לפרוק לתוך בית שמלא גם ככה ביותר מדי דברים, וכמובן שיש לי גם עוד כמה דברים לעשות ביומיים האלה, והראשון בהם הוא לגלות מה לעזאזל אני אמורה לעשות ואסור לי לשכוח בשום אופן.
בתוך כל הבלגן הזה, אני מנסה לחשוב למה אני נוסעת.
כשפרסמתי את הדירה הגיעה תהלוכה של בחורות לראות אותה (ורובן כמובן, רצו, גם כי הדירה שווה וגם כי למצוא דירה בתל אביב היום, אפילו עם שותף, זו משימה NP-קשה). לכולן אמרתי שאני נוסעת להודו (=בתרגום חופשי: השותף בסדר, זה לא הוא, זו אני) ורובן צווחו בהתלהבות וויי, איזה כיף לך!!!!!1
אבל הן זרות.
החברים שלי, לפחות חלק מהם, דואגים. או שנדמלי ככה.
אני חושבת רגע איך זה נראה מהצד. פאק, מה אכפת לי איך זה נראה מהצד, לא לא לא, בלי שקרים עכשיו, אכפת לי. אני כל הזמן חושבת על איך זה נראה מהצד. ושונאת את הקלישאה שאני.
לפני 9 שנים מצאתי איזה רעיון מדליק, מה אני יכולה לעשות בחיים. מאותו רגע הלכתי איתו דוח דרך הטכניון לתוארשני, במקום ללכת ללמוד משהו שמעניין אותי, כמו נניח, מתמטיקה ופילוסופיה. זה לא שמה שלמדתי לא עניין אותי. אבל זה עניין של מידה. ומתישהו, זה נמאס. זה יוצא מכל החורים ובא לך להקיא מזה.
לי התחשק להקיא איפשהו לקראת סוף התואר הראשון, ובכל זאת המשכתי לעוד אחד אבל כבר לא רציתי. בנאדם נורמלי היה עוזב הרבה קודם, אלא שיומרנית שכמוני, שהכל קטן עליה, שחייבת לומר כל הזמן כמה היא נהנית מזה וכמה זה מעניין, ולמכור, לא יודעת למי, את זה שכל-כך טוב לה (רגע, אולי זה כי היה לי רע קודם ואני חייבת להוריד את הדאגנות הזו מהגב. שניה, אני בתובנות עם עצמי) היתה חייבת להתחיל עוד אחד, ורק שם, כשחוסר המעש התקיף שלי הוביל אותי להכרה שזה לא ילך בכוח, ואחרי עוד ויפסנה, החלטתי להתגרש מהמקצוע הזה.
מאז אני מאוד זהירה. כששואלים אותי מה אני רוצה, אני פוחדת מהודאות הזו שהיתה כאן פעם, מהתשובות החדות. אני לא יודעת. אני לא רוצה ללכת דוח לתוך ג'ונגל חדש כדי לגלות ששוב אני במקום הלא נכון. צריך לבחור את הכיוון יותר בזהירות.
ניסיתי הייטק. אף פעם לא חשבתי שאני בנאדם של הייטק, אבל אם זה מה שלמדתי, אין סיבה לא לעבוד בזה. לתת צ'אנס. אז נתתי לזה צ'אנס ואפילו היה שם איזשהו פוטנציאל למשהו, אבל לא, לא מספיק. בהתחלה התלוננתי על השעות. עכשיו אני מוכנה לשתוק את השעות שעבדתי ואפילו יותר, רק תנו לי תוכן אליהן. נשמה. לא משהו פושר כמו לכתוב קוד, שיכול לעניין אותי לפרק זמן מוגבל. משהו שידליק אותי. וזה בדיוק מה שגורם לי להרגיש מפונקת וילדותית, הרצון הזה להנות מהעבודה.
עכשיו אני נוסעת.
אני נוסעת כדי לקחת חופש. כדי להרפות. כי אני לא יודעת. אני נוסעת כי אני רוחנית ולרוחניים יש מה לחפש בהודו. אני נוסעת כי יש לי כסף, אין לי עבודה, אין לי בעל וילדים, גם לא חבר, ואין מה שיחזיק אותי בארץ. אני נוסעת כי לפעמים רע וקשה לי כאן ומשהו כזה יכול להרגיע ולתת לי אנרגיות להמשיך. אני נוסעת לחפש את עצמי, ובזה לעצמי על זה, ויודעת שאני לא אמצא שום דבר, ושזו הקלישאה הכי מעצבנת שיש, ושתמיד אמרתי שאני בחיים לא אעשה דבר כזה. (טוב, לא תמיד. "אני רוצה הודו" אמרתי כבר בסוף תואראשון. אבל אז סתם אמרתי.)
ואני מבולבלת נורא, ולא יודעת מה אני רוצה. ואני פוחדת נורא, מהאי ודאות הזו, שרובצת עלי כמו שד מאיים כשאחזור, מהטיול הזה, מהחופש הזה, שמתאים ולא מתאים לי.
וכמו השד הקטטוני שיושב לי בפנים לפעמים, אני רק חצי מדברת עם כולם, חצי מתייחסת אליהם, אני רק רוצה את השקט שלי ולקרוא ספר. ובמקום חדש, קטטוניות, זה בטח לא טוב. מי כמוני יודעת. אני פוחדת בעיקר ממני, ויש לי סיבות טובות.
אבל כן, אני יודעת. יהיה כיף. יהיו, כמו שאיזה סופר אקזיסטנציאליסט ששכחתי את שמו אמר, הרפתקאות.
(את הפוסט הזה כתבתי, כרגיל, לעצמי. דווקא אחרי שאנשים מתחילים לקרוא בלוג, והוא נהיה פחות אינטימי, לא ברור מה מעניין אותם ולמה הם כאן, או מי הם בכלל [לא כולם, כן? אבל הרוב הדומם], הכי קל פשוט לשכוח מכל העולם, ולכתוב את עצמי.
חוצמזה, אנשים שעשו לי טוב: זאתי והבלוגריות הסודיות שהביאו לי ספרים וכתבו לי ברכה מתוקה, תות שנתנה לי עצות וציוד, מקסימוס שהביא לי ספר טוב וסימפטיה, וקוקסטה שעשתה לי הומאז' לקצה. הייתי אולי מלנקקת אבל אצל ההורים רק הפיירפוקס עובד ואני בלי עריכה מצ'וכללת לא מסתבכת בזה.)
פצעים ונשיקות
מוניקה סקס
לחן: יהלי סובול
פצעים ונשיקות
כל השקרים וכל השתיקות
חוזרים כמו מהמרים עם קופסת הקלפים
ונעליים מבריקות
שארית התום בארגזי קרטון
מעשה אמנות או מעשה יום יום
אני עוזב אני עוזב היום
לה לה לה לה לה לה לה...
פנים עדינים של פליט רוחני
אתה לא מתאים אבל תמיד תהיה איתי
אמרתי לה זה רושם ראשוני
אל תקני זה לא האף שלי
היא אמרה לי תודה אני כבר אבודה
ולא מפחדת מקנייה לא טובה
אז נשארתי שם הקזתי לה דם
כשניסיתי לשנות לה את העולם
עצלנות כושלת כישלון חרוץ
בזבוז פרוע ואין לי תרוץ
אני עוזב אני עוזב היום
לה לה לה לה לה לה לה...
או או או או
לה לה לה לה לה לה
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
