"...שארית התום בארגזי קרטון

מעשה אמנות או מעשה יום-יום?

אני עוזב, אני עוזב היום

לה-לה-לה-לה-לה-לה-לה"

(השיר המלא)

היתה כבר תקופה בחיי שניגנתי לי את השיר הזה בראש, ומדי פעם גם הכרחתי מישהו לנגן לי אותו בגיטרה. אי שם בצבא, לפני שעזבתי מקום לא מוצלח אחד ועברתי למקום לא מוצלח אחר (מכירים את השאלות האלה, לפעמים זה בא בפגישות ראשונות: - מה עשית בצבא? - בזבזתי את הזמן כמו כולם.)

אז עכשיו אני עוזבת את העיר. משהו שמתוכנן כבר מזמן.

חלק מהחברים שלי גילו התנגדויות מכל מיני סוגים למעבר הזה. למשל,

אביב:

"אני חושב על אליס בתור חלק בלתי-נפרד מחיפה. חיפה לא תהיה אותה חיפה בלי אליס. מצד שני, אני גם חושב על רחוב העצמאות כחלק חשוב נורא של העיר, וכל מה שיש ברחוב העצמאות זה בסטות ופורנו זול. עכשיו נשאלת השאלה..."

(בשלב הזה הפסקתי להקשיב, באקט של מחאה).

הג'ינג'י:

"אומרים שכל הבחורות היפות, עד גיל 20 – הן בחיפה, ואח"כ - כולן בתל אביב." "אני בת 24 עכשיו. תודה באמת."

"הי, זה לא היה פייר! אני לא התכוונתי – "

"עליך לומר את שאתה מתכוון אליו."*

אריאל:

"מה יש לך לחפש בתל אביב? אני גרתי שם. זו עיר איומה. אין שם חניה. הכל נורא יקר."

(אני שונאת להתווכח עם אנשים צודקים. זה לא מונע ממני לנסות.)

"אני רוצה לגור שם. כל החיים שלי גרתי בחיפה. זה לא בריא. אני לא חושבת שאני מכירה את הארץ באמת, בלי לגור שם."

"טוב," הוא נאנח, "אם אף פעם לא גרת בתל אביב אז אולי את באמת צריכה. אני מניח שכל אחד צריך את המנה שלו של הדבר הזה, למרות שזה רע."

ובפעם הבאה שהנושא עלה:

"מה יש לך לחפש בתל אביב?"

"חשבתי שכבר דיברנו על זה!" התחננתי.

"אם כבר, תסעי לניו-יורק. זה הדבר האמיתי. בתל-אביב יש את כל הדברים הרעים שיש במנהטן, רק בלי הטובים." (כאן באה רשימה של כל אלה. שכחתי את כולם).

"אבל, אבל..."

"הדבר הכי טוב בתל-אביב זה הכביש לחיפה."

(שתקתי. אני יודעת מתי אני מפסידה).

 

מצד שני, היו כאלה שהתלהבו.

"מה, את מחפשת דירה? תבואי לגור איתנו!" (גיא בהתקף התלהבות).

ברקע שמעתי את גילי צועקת, "לא רוצה! לא רוצה!", "את בכלל לא יודעת מי זה!" גיא אמר לה, "זו אליס", "אליס עוברת לתל-אביב?" התעניינה גילי. "ווואאאההה!", היא התלהבה גם (אין ספק שגיא וגילי מתאימים בטירוף),"אליס עוברת לתל-אביב!"

 

(יש לי עוד כמה חברים שהתלהבו. הם פשוט אמרו דברים כמו, "אני נורא שמחה.")

 

האמת, היה עוד מישהו שהתנגד. זה נשמע בערך ככה:

"את חיפאית בדם, תמיד היית ותמיד תישארי."

"נראה לך?!"

"את לא עוברת לתל-אביב! אליס אנחנו לא יכולים לגור באותה עיר! העיר הזו לא מספיק גדולה לשנינו!"

"טוב, אתה יכול לעבור למקום אחר אם אתה רוצה. בוא נראה... אני אתן לך את בית-שאן."

"בית-שאן?! אני, בבית-שאן? אני רק יורד לקנות סיגריות והורגים אותי!"**

"אתה יודע מה, אני אתן לך גם את עפולה כאופציה, או מגדל העמק אם אתה רוצה." הוא השמיע קולות משונים. "באר שבע? דימונה?"***

הוא צחק והעביר נושא, ממש רגע לפני שנשברתי באמת והצעתי לו את כפר סבא.

(השיחה הזו, אגב, התנהלה לפני כמה חודשים. בינתיים הפסקנו לדבר, אבל זה סיפור אחר).

 

 

* אם יפול דבר (וקיימת סבירות, ולו אף פרועה, שיפול), וכותבת פוסט קצר-אך-תרבותי זה תואשם אי-פעם בציטוט מספרים מסויימים של לואיס קרול, כי אזי ליבי אומר לי שההאשמה תהיה מבוססת על השורה: "עליך לומר את שאתה מתכוון אליו."

אני אשמור על זכות השתיקה.

 

** לאיש יש נטיה קלה להתלבש כמו הומו (אני מקווה שזה פוליטקלי-קורקט להשתמש במילה הזו). זה אחד הדברים הכי נחמדים אצלו.

 

*** אני לא רוצה שיובן מדברי, חלילה, שיש לי משהו נגד עיירות נידחות. כמה מחברי הטובים ביותר גרים בטכניון, או בנשר, או אפילו – בקריות(!). ואני בכל זאת מדברת איתם.