גיאוגרפיה והיסטוריה

יום אחד החלטתי שהגעתי לגיל שאפשר להפסיק, ומאז אני לא הולכת עם מטריות. באנגליה, אולי, יש בהן שימוש, כי הגשם יורד כלפי מטה. בארץ ישראל הוא יורד, (אם הוא יורד), בזוית של 33-72 מעלות, וכיוון הרוח משתנה כל 2.86 שניות בממוצע, בהתפלגות אחידה על פני מרחב הכיוונים. אני עצלנית מטבעי, וכיוון שלא כל המכשפות עשויות מסוכר, ויתרתי על זה.

עברו מאז בערך 10 שנים, וקצת התמתנתי: אני מוכנה לדבר איתן, או עם אנשים שמחזיקים אותן (כמה מחברי הטובים ביותר משתמשים במקלות המכונפים הללו). אני מוכנה אפילו ללכת מתחתיהן, כשאחד החברים שלי מחזיק אחת ומבקש ממש יפה. לפני שנתיים, כמדומני, אפילו ניסיתי לחזור בתשובה, ואחרי שתוך יומיים הסתכסכתי עם 2 מטריות (אחת נשברה והשניה נשכחה איפשהו), הבנתי שזה לא הן, זו אני.

סתם עוד ערב בפאב

ישבתי עם 3 חברים בפאב לא מזמן, סיפרנו בדיחות ודנו במהות החיים (מין, סמים ומבחני סוף סמסטר). וכמו משום מקום, צץ לו שלב השאלה הזהה:

"מה הדבר הכי שרוט שעשית בזמן האחרון?"

בעוד אני מנסה נואשות לדלות משהו מנבכי הזיכרון, הג'ינג'י אמר בניחותא, "נתתי לילדה אחת לזרוק עלי סכינים, כשהיא שיכורה לגמרי".

אני רוצה להבהיר: זהו שקר וכזב. ראשית, כלל איני מסוגלת למעשה כזה. שנית, לא הייתי עד כדי כך שיכורה, והכי חשוב, זה הוא ביקש ממני.

"זה לא היה פייר!" כעסתי. (אפשר לחשוב באמת! אפילו לא פגעתי בו.)

אז אפילו הג'ינג'י עשה משהו שרוט בזמן האחרון. ומה איתי?

ישבתי ואימצתי את מוחי הקטן*: האם יתכן שאני, אליס, ביליתי סמסטר שלם בהתנהגות ממושמעת, אחראית וחסרת-שריטה? האמנם אין בי מעשים?

שוב מטריה, וגם תל אביב

אני והרגליים שלי הלכנו לחפש לי דירה בעיר. יחד גילינו אמיתות-חיים בנאליות (אין אנשים שהם במקור מתל-אביב. רק מהגרים עם דרגות שונות של פז"ם), יחד פגשנו כמה דירות וכמה שותפים (לפחות אחד לכל סטיגמה), ויחד התעייפנו נורא, מה גם שהיתה שעת לילה מאוחרת.

תהיתי אם להשאר לישון אצל גיא וגילי. אחרי שיחות סלולריות קצרות עם שניהם, התישבתי על ספסל, ובהיתי בעניין בנוף המדהים של חנות ירקות.

אחרי כעשר דקות כאלה (רגעים קטנים של אושר), הבנתי שהמוח שלי שוב בשביתה. ניסיתי לצמצם אפשרויות: א' לפגוש את גיא. ב' לפגוש את גילי. ג' לחזור לחיפה.

מפאת עצלות, ויתרתי על ג', הטלתי מטבע והלכתי לפגוש את גילי. (כשאני אהיה גדולה אני אהיה אשת קוביה אמיתית).

כ-4 שעות אח"כ, מסטולה מעייפות, מצאתי את עצמי צועדת לביתם של גיא וגילי עם מטריה בידי. אני לא יודעת איך היא הגיעה לשם**, מה שכן זה שלא ירד גשם בכלל, אז החלטתי לפתוח אותה. היא היתה צבעונית, ומילאה את ראשי באסוציאציות על מרי פופינס ושירי גמדים.

פואנטה (?)

אז ללכת עם מטריה פתוחה כשאין גשם נחשב שרוט?

אגב, למטריה שלום.

---------------------------------------------------------------------------------------

* אל תנסו את זה בבית.

** היא ניתנה לי באיומי אקדח.