קיץ 2001.

"אז מתי את באה לבקר אותי בתל-אביב?"

זו היתה הפעם השלישית בערך שהוא שאל את זה. ואני הסכמתי לבוא, ואחרי כמה עיכובים ודחיות (לא כולם היו באשמתי. גברים הם עם בעייתי כמעט כמו נשים), באתי.

נסעתי לת"א לסופשבוע, לבקר את האקס המיתולוגי.

עד אותו יום, ת"א היתה סתם עיר, אמנם עיר גדולה, אמנם עיר שהיא קצת self-centered כזו, מרוכזת בעצמה קצת, מתלהבת מעצמה. אבל כבר לא שנאתי אותה על התכונות האלה, והשלמתי עם קיומה. עיר בארץ. עוד אחת. תל אביב.

נדמלי שאספתי אותו בדרך, מאיפשהו, והוא כיוון אותנו פנימה.

ואז התחלנו להכנס לעיר, ואני פקחתי את העיניים* וראיתי את תל-אביב.

בתל-אביב הרחובות שטוחים. אנשים הלכו לטיול עם כלבים. הרחוב נראה אחרת. הוא ישר ולא מתעקל. הכביש רחב וחד-כיווני. עברנו ברחובות שהכרתי את שמם, אבל לא כל כך אותם. מחוזות שלמים ולא ידועים של שכונות שטרם טיילתי בהן נפרשו לפני.

התאהבתי.

אני נורא נהניתי בסוף שבוע ההוא, הכל היה קסום, הכל היה נפלא, הייתי עם אהבַתי ורק שקעתי פנימה עוד ועוד. אהבתי את הדירה הישנה במרכז תל אביב, אהבתי את הרחובות, אהבתי את המדרכות, את הכיכרות, את בתי הקפה. אני נשמתי וחייתי כל שניה שלי שם, חד פעמית כפי שהיתה.

בוקר.

"קח אותי לבית-קפה."

"איזה מקום את רוצה?"

"אני רוצה מקום שיש בו שוקולטה טובה, עם שולחנות עגולים צבעוניים ותפריט מעוצב. לא לגמרי עמוס, שאפשר לדבר, אבל לא ריק."

"אני לא כל-כך מכיר כאן בתי-קפה."

"אבל אתה גר כאן!"

"אז מה?" הוא התעקש להתעלם מחובותיו כמארח, וכתושב העיר.

"טוב, אני אמצא לנו."  ויתרתי לו.

וכך הלכנו לנו ברחובות, מנווטים בשיטת הללכת-לאיבוד החביבה עלינו, עד שאף-בתי-הקפה המפותח שלי מצא את מבוקשו. השולחנות אמנם היו מרובעים**, אבל בכל זאת, התיישבנו.

בפעם המאה בערך, אמרתי שאני אוהבת את תל אביב. (אולי זה כבר התחיל להמאס.)

"דיברתי עם חבר שלי על זה, שהתל אביביות האמיתיות, הן לא אלו שנולדות בתל אביב, אלא אלו שבאות לכאן במיוחד, כדי להיות תל אביביות." הוא צחק. "כמוך."

"אני לא גרה כאן."

"זה עוד יקרה."

"אני לא יודעת. תן לי לגמור את התואר קודם."

בלי להתכוון, המקום הפך לעמוס סלבריטאים, ואני התעלמתי מהם כמו שאני תמיד עושה. הוא, לעומת זאת, התחיל למנות אותם בפני, "תגידי, זו בשולחן לידינו זו לא מישהי שהיתה פעם בלהקת בנות ההיא?" "לא יודעת. לך תשאל אותה אם זה מעניין אותך." "את רואה שם, זה מגיש חדשות מערוץ 2." "יופי." אמרתי בקול אדיש, שחיפה על אדישות.

אני לא יודעת איך המיתולוגי הרגיש בסופשבוע ההוא. אולי לא נתתי לו המון יחס. מצד שני, היו לי דברים טובים יותר לעשות. כמו למצוא בית-קפה ראוי. או לטייל ברחוב בחוסר מטרה. כבר לא היה לי רגש אליו, חוץ מחיבה ידידותית, והסופשבוע בהחלט הוכיח את זה. אז, בערך, הוא הפסיק להיות מיתולוגי, והפך להיות סתם אקס. (לפעמים גם 'אקס' נראית לי כבר הגזמה.)

כשנסעתי משם אמרתי לו שנורא נהניתי, הוא אמר, תבואי שוב, אמרתי, אני אעשה את זה.

כמה חודשים אח"כ הוא עזב את הדירה ההיא, ואני לא באתי שוב.

לא אליו. רק לתל אביב.

----------------------------------------------------------------------------------

* ברור שהן היו פקוחות מראש, כי נהגתי, אבל מטאפורית, אתם יודעים.

** החיים נורא קשים.