באחד הימים בשבוע שעבר, נשברתי וישנתי אצלו. בדרך-כלל אני משתדלת להמנע מפעולות בעייתיות כאלה. אבל הפעם באמת לא היתה לי ברירה. כבר התחמקתי ממנו כמה פעמים, פעם אחת כי "אני צריכה לעזור ל-brain להשתלט על העולם"*, פעם אחת כי "אני צריכה לקום מוקדם מחר לקחת את האוטו למוסך" (שקרים לבנים מותר!), ובפעם השלישית התירוץ שלי היה יותר עלוב אפילו משני אלה, כך שאפשר להבין שאני מתביישת להעלותו על הכתב.

חוץ מזה, ויותר חשוב, הייתי פשוט עייפה, והיה לי נורא כיף להתכרבל איתו. זה לא נורא, אמרתי לעצמי, בסך הכל המין די מוצלח, טוב המין מדהים, וגם הבחור לא אומר שום דבר יותר מדי טפשי, לפחות לא לעתים קרובות. והוא מצחיק, מדי פעם. והמין ממש טוב. עכשיו, אם פשוט תפסיקי עם השטויות ותישארי לישון כאן, זה יהיה הרבה יותר נוח מלגרור את עצמך מכאן וללכת הביתה עכשיו, נכון?

החלק המפחיד בכל זה הוא תמיד הבוקר. לרוב הבחורים, או לפחות לרוב אלה שאני ישנתי איתם, יותר קשה לקום בבוקר אפילו מאשר לי, (אלא אם כן זה מלווה במין, וגם אז לא תמיד) ולקום לבד בבית זר זה לא נוח. כל אחד צריך את הדברים שלו בבוקר, שירככו את הטראומה האיומה הזו של התעוררות. אני אוהבת קולה, או מיץ תפוזים, וליד זה איזה קרואסון שוקולד קטן, או טוסט, או לחם עם גבינה, או קורנפלקס. עדיפות שניה זה כל דבר קר לשתות, ואיזשהן פחמימות. עדיפות שלישית זה להסתלק כמה שיותר מהר ולחזור לאכול בבית שלי. ולעולם לא לישון אצלו יותר.

התעוררתי, והחלטתי שהגיע הזמן לקום. עידו עשה תנועת מחאה קטנה ועייפה כזו של אל-תלכי, ואני הסתכלתי בו בחיבה, התלבשתי והצצתי בביישנות מהחדר. החלק הרע בדירות עם שותפים, זה לפגוש אותם בבוקר. החלק הטוב בדירות עם שותפים, זה שאם קמים מספיק מוקדם, הם עדיין חורפים.

אחרי שסיימתי את גיחתי לחדר האמבטיה, הייתי צריכה לדעת מה אפשר לאכול. בשביל זה הייתי צריכה להעיר את עידו. אז החלטתי להיות נחמדה אליו.

עידו, מסתבר, שייך (איך לא) לסוג הנדוש ביותר של גברים, זה ששותה קפה בבוקר. קודם כל הבטחתי לו לשים מים, אח"כ חקרתי אותו על המדפים במקרר, ובזמן שאני אכלתי לי פרוסת לחם מרוחה במשהו חצי-מזוהה שמצאתי שם, הוא דידה למטבח. לבוש חולצה לבנה ובוקסר, שיער קצר פרוע, אפוף קורי שינה (בקיצור - סקסי), עידו פתח את המקרר וגילה מיד את מה שאני כמובן פספסתי:

אין חלב!

אאאאאאההההההה!!!!!!!!!!!

כעת, קורא יקר, עלי להסביר כאן את העניין התמוה הזה. כיצד זה שסטודנט בטכניון, בחור מגודל ורציני, מתרגש כל כך ממחסור במזון תינוקות?

אני יודעת שקשה להאמין, אבל ההסבר שלהלן הוא אמת לאמיתה: אנשים מסויימים נוהגים לשתות קפה בבוקר, ולא סתם קפה, אלא נס קפה עם חלב, ועם סוכר. בעוד שהדעות חלוקות בשאלה איך התפתח מנהג (ברברי ?) זה, זוהי תופעה שהיא נפוצה יותר משניתן היה לשער. הקפאיניסטים לא סתם צורכים מוצר זה, הם למעשה כמעט מכורים אליו, ומעידים על עצמם שבלעדיו הם ממש לא מתפקדים, "לא מצליחים להתחיל את היום." הקיצר, כמו הרואין, רק חום ובספל.

"אין חלב!" אמר עידו. "באמת?" שאלתי בשלווה, ולקחתי עוד ביס. "לא שמתי לב." "בא לך לקנות לי חלב?" עידו תלה בי עיני כלב מתוקות. "המממ.. " ניסיתי לחשוב על דרך להתחמק מזה בלי לצאת רעה. "לא". עניתי.

"אני אבוא איתך". עידו אמר, ותוך דקה הוא גרר אותי, צווחת ומגדפת, מארוחת הבוקר שלי אל המכולת.

וכך הגעתי, מורעבת, לבושה בבגדי ערב מקומטים, למכולת ברחוב דובנוב, בשעות הבוקר המוקדמות, לקנות חלב לקפה שלא אני שותה.

כבר בכניסה למכולת נתקלתי במישהו שמוכר לי עמומות מהפקולטה, ולמזלי עידו גרר אותי משם הלאה כשהלז ניסה לפתח איתי שיחה. עוד נתקלנו בשני מכרים משותפים (יופי. ועכשיו יתחילו שמועות, אנשים יחשבו שיש לי חבר, והלכה התדמית), כמה חברים של כל אחד בנפרד, מישהי מתולתלת שלא זיהיתי בכלל (שאלתי את עידו והוא אמר, היא בהנדסת סביבה, סמסטר ראשון. הנהנתי בהבנה), ואז בעוד אדם אחד.

אני לא מיד שמתי לב אליו, אלא לעובדה שעידו שם ספרינט והתחבא מאחורי, בקריאות מעורבות של "אמאל'ה!" ו-"אליס תצילי אותי!". הסתכלתי עליו במבט הבוגר שלי, המבט המתנשא הזה של 'מה-אתה-נבהל-מכל-שטות-יא-חנון', ואז הסתכלתי לכיוון שאליו הוא הביט. שם, בתוך המכולת, המכולת-רבתי ברחוב דובנוב הסטודנטיאלי, עמד איש זקן וערך קניות, כאילו כלום.

שמתי ספרינט והתחבאתי יחד עם עידו מאחורי המדף של החטיפים. "אל תפחדי", לחש לי עידו, מנסה נואשות להציל את שאריות הגבריות שלו, שהתפזרו על הרצפה כמו המצרכים של המתולתלת המבוהלת מהנדסת סביבה, שהשתופפה על הרצפה לידנו. "אבל מה הוא עושה כאן?" לחשתי לעידו נואשות, "הוא בטח מרגל! הוא עלול להרוג את כולנו!", "את צודקת. מה נעשה?" אמר לי עידו שחזר מיד למצב הסמרטוטי הקודם שלו. מאצ'ואיזם גם כן. איפה הימים שבחורים היו הורגים דרקונים בשביל הבחורות שהם שוכבים איתן, אני שואלת. מהמצב הנורא הזה נשאר רק מוצא אחד: "אתה תחשוב על משהו! אנחנו כאן בשביל החלב שלך, יא צרכן קפאין פרימיטיבי!"

"תניח את הסל שלך לאט ותרים ידיים!" זה לא היה עידו, זה היה איזה חשמלטור שמנמן ומילואמניק לעת מצוא. הזקן עצר, מהוסס, נראה קצת מפוחד, עשה תנועה כאילו הוא רוצה ללכת, השמנמן התקרב אליו בתנועה מאיימת, והוא הוריד את הסל והרים ידיים, רועד. "מה אתה עושה כאן? זה לא האיזור שלך! אין לך רשיון להכנס לרחוב!" עידו התערב בנסיון פטתי להצתה מאוחרת של גבורה. הזקן התחיל למלמל משהו ברוסית, אבל לא האמנו לו, ואחרי 5 דקות של טלטול שב"כ מתון הסתבר שהוא מדבר עברית יופי, כי הוא בארץ כבר 40 שנה. "אבל.. אבל.." הזקן גמגם ועשה תנועות מוזרות עם הידיים.**

חצי שעה אחר כך באה משטרה ועצרה אותו, וכולנו נשמנו לרווחה.

אני נשארתי עם כמה שאלות פתוחות:

·                    האם הנגע הרע, של זקנים שעורכים ללא רשיון קניות באזור סטודנטיאלי, יגיע לקיצו, או שזוהי תחילתה של מכת מדינה חדשה?

·                    האם עידו יגמל אי פעם מקפה?

·                    האם לזרוק אותו עכשיו, או לנצל אותו מינית עוד קצת קודם?

·                    למה גברים שותים קפה?

·                    למה נשים שותות קפה?

·                    על שם איזה חג יהודי נעשה הנס קפה?

·                    איך קוראים בעברית לצ'ופצ'יק של הקומקום?

---------------------------------------------------------------

* היו בעיות טכניות. קבענו לנסות שוב בשבוע הבא.

** תחקור מסיבי של דוברי שפת-סימנים מגלה כי ככל הנראה ניסה הזקן להעביר מסר לעולם בזו הלשון: "היו שלום ותודה על הדגים".

עד לרגע סגירת הפוסט לא הושגה תגובת הזקן.