לפני כמה שבועות נסעתי עם שירית, באמצע הדרך התקשר אלי מישהו, והיא ענתה (כי אני נהגתי). הוא אמר לה איך קוראים לו, היא אמרה את שמו בקול רם ואני חייכתי. "אליס פה מבסוטה, מחייכת חיוך גדול" היא אמרה לו, והבטיחה שאני אחזור אליו אח"כ.

"מי זה?" היא חקרה אותי כשסיימה את השיחה.

"המאהב הסודי."

"לא נכון! אם הוא המאהב הסודי, איך אף פעם לא שמעתי את השם שלו?"

"אם הייתי אומרת לך מי זה, הוא לא היה סודי, נכון?" זה נראה לי די מובן מאליו.

שירית לא התווכחה איתי על זה, אבל אחרי כמה דקות שיחה היא שאלה משהו אחר.

"מה את מרגישה כלפיו?"

זו היתה שאלה שהצריכה קצת מחשבה. "חיבה. הערכה."

"זה כמו ידיד."

"ומשיכה מינית."

"ובמה זה שונה מחבר?"

איך מסבירים את זה? זה פשוט לא נכון שזה יהיה אחרת. חשבתי רגע. "נורא נחמד לי להיות איתו, אבל כשהוא לא שם, זה לא מפריע לי בכלל."

"אבל עובדה שעכשיו הוא התקשר ונורא שמחת."

"זה לא אותו דבר."

"אם אני הייתי מכירה מישהו כזה, שאלו הרגשות שלי אליו, הייתי הופכת אותו לחבר שלי."

פגשתי אותו מאוחר יותר בערב ההוא, וזה עשה לי טוב. לא על המין לבדו: אני מרגישה בנוח איתו, הוא גם אינטיליגנטי ומעניין וגם נראה טוב. הכל זורם בינינו. אנחנו לא נפגשים בתדירות גבוהה, וזה נוח לשנינו. זה יותר כמו אי קטן לברוח אליו, לפעמים, מהעומס היומיומי הזה. אושר קטן.

אתמול הוא התקשר אלי בלילה. רצה שאבוא שוב לבקר. בין הדברים שצריך להפרד מהם בעיר הזאת, גם הוא נמצא. לא סביר שנפגש הרבה בעתיד. אולי במקרה.

הרעיון להנות מהיומולדת שלי (אחרי 12 בלילה) נראה לי חיובי בהחלט והגעתי. הבחור שכב על המיטה בחדר שלו, ונראה כאילו הוא בעיקר רוצה לישון כרגע. התיישבתי לידו. הוא התחיל לתת לי קצת תשומת לב גופנית ולא דיבר הרבה. אני דיברתי לא מעט, והוא הגיב בהמהומים ותשובות כן ולא. הוא המשיך ללטף אותי, ולא נתן לי אפילו נשיקה. שאלתי אותו משהו והוא שוב המהם. עניתי תשובה צינית במקומו. הוא צחק צחוק עייף, והמשיך לגעת בי.

משהו פה לא בסדר?

עצרתי.

רציתי נשיקה.

המאהב הסודי לא שם לב. עשיתי איזו תנועה שהפכה את זה לברור.

"הכל בסדר?" הוא שאל.

ברור שלא. שתקתי.

"מה קרה?"

המשכתי לשתוק.

אחרי הפעם השלישית אמרתי משהו, מלמלתי לעצמי מן, "אני פשוט לא בטוחה מה אני עושה כאן", ואולי הוא באמת לא שמע, אולי סתם עשה את עצמו.

המאהב הסודי שלי לא כל כך ידע מה לעשות, כי שתקתי, אז הוא המשיך לגעת בגוף שלי. הוא שכח שיש בחורה שמחוברת אליו, ושזה לא ממש בראש שלה כרגע. גברים הם ממש אדיוטים לפעמים. הפסקתי אותו.

"אולי תתן לי קצת יחס מינימלי?"

הוא חיבק אותי. הוא נתן לי נשיקה, ועוד אחת. שפתיים נצמדות, אך לב מלב נבדל. מה הטעם לבקש דבר כזה בכלל, אי אפשר לתת חום בלי לרצות.

ימי הולדת הם ימים כאלה, שבהם אני רוצה שדברים יהיו כפי שהם צריכים להיות. זה לא הזמן לבקש ממני להתפשר. להיות לא שלמה עם עצמי. אולי זה מפני שהם מזכירים לי שהזמן לא עומד במקום, ושהזמן לחיות כפי שאני רוצה הוא עכשיו.

ידעתי כבר שאני צריכה ללכת. שכבנו מחובקים על המיטה. המגע היה בכל זאת נעים. רציתי שהוא יהיה אחר. שהוא יהיה מהסוג שמסוגל לתקשורת. אבל הוא לא.

קמתי. התלבשתי לאט. הוא לא ניסה לעצור אותי. הוא לא שאל. הוא לא אמר לי "אליס, אל תלכי."

לא רציתי ללכת ככה. לא שונאת אותו פתאום. יש בי הרבה חיבה אליו. אז אמרתי לו, שלום, ונישקתי אותו על המצח. הוא נתן לי חיבוק גדול. "אתה בכלל מבין למה אני הולכת?" שאלתי, מתוך דחף. "כן." הוא ענה.

והלכתי.