יש ימים שקטים, בהם הכל מתנהל על מי מנוחות, אתה לא צריך לדבר עם אף אחד, אף אחד לא צריך לדבר איתך, אתה מזפזפ ערוצים בנחת עד שאתה מתייאש, מכרסם קצת אוכל, מכריח את עצמך ללמוד קצת, משוטט באינטרנט, ואז יוצא מהבית לסיבוב קצר של סידורים, רק כדי להרגיש שיצאת מהבית.

ויש ימים אחרים.

שלב א': נסיון אמיץ לארגן משהו לאירוע שמתוכנן לעוד כמה ימים.

מוטיבציה: איכשהו התנדבתי לעזור, למרות שמה אני מבינה בזה בכלל.

ביצוע: חשבתי שהכל כבר די סגור, ורק צריך לתאם משהו קטן. לכן דיברתי בטלפון רק עם 10 אנשים, שהפנו אותי זה לזה בחינניות. מדי פעם עלה מישהו בממתינה או בקו השני כדי לאחל לי מזל-טוב. גם כן חברים. למי יש זמן לזה בכלל?

מסקנה: החיים נורא קשים.

שלב ב': נטשתי את מאמצי משלב א'. צעד זה נעשה מתוך ראיה ארוכת-טווח ומתוחכמת: חשדתי שאנשים שהוזמנו ליום הולדתי עלולים לרצות אלכוהול, אוכל ושאר חומרנויות. לא שזה כל כך איכפת לי. חוץ מהאלכוהול כמובן.*

וכך נתקלתי בבעיה השניה שלי להיום: בעיית הבירה.

אין לי בעיה לבחור בירה בפאב. זה קל: אני מזמינה וייט ראשן וזהו. בסופר זה נורא קשה. ראשית, קיימת תופעת "האנומליה של הבירה." כפי שמישהו חכם לימד אותי פעם, לכל פועל מגיע בסוף יום עבודה כיכר לחם, כוס חלב וחצי ליטר בירה. לכן הבקבוקים של ה-480 מ"ל עולים פחות מאלו של ה-330. על המדף היו שישיות של 330, ובקבוקים של 500 מ"ל שנראו לי יקרים יותר. בהיתי במדף בריכוז, בעודי משקללת בראשי את הגורמים השונים המשפיעים על עניין אקוטי זה. אז בדיוק צלצל הטלפון, 3-4 פעמים, כשהאדם בעבר השני רוצה לדעת איפה המסיבה/ להציע עזרה/ לאחל לי מזל טוב ולשוחח באריכות. אתם לא יכולים לתת לבחורה להתרכז בשקט?

כדי לנחם אותי, קיבלתי עוד טלפון בקופה ועוד אחד כשעמדתי בחוץ עם העגלה. הפעם היינו מקוריים ונספחי שלב א' התחילו להתקשר אלי. גם להם מגיע.

מסקנה: החיים מלאי הפתעות.

שלב ג': אחרי שסיימתי לאפסן את המצרכים במקרר (3 דקות ו-26 שניות) שמתי פעמי אל הקניון. קיבלתי רק 2 טלפונים בזמן נהיגה, ואחד מהם היה ברמזור אדום אז זה לא נחשב. בקניון הייתי אמורה לבלות זמן איכות עם אמאל'ה, ולקנות בגדים.

אמא שלי הביעה בעבר עמדה די נחרצת בעניין הקניות: היא הסבירה לי איפה יש sales טובים ועודדה אותי לחדש את המלתחה המתפרקת שלי. אני, מצידי, ערכתי השוואה מהירה בין קניות ללימודים. קניות זה כיף, עולה כסף ובסוף אפשר להתלבש יפה (כלומר, יש תוצאות). לימודים זה נסבל לִפְרקים, עולה כסף ובסוף אפשר להיראות כאילו לא ישנת שבוע, ולקבל בערך את אותם הציונים. בלי היסוס בחרתי באפשרות השניה, וגרמתי לאמאל'ה רגשות אשם על שניסתה לדרדר אותי לחיי בטלה ריקניים.** עכשיו, כשנגמר הסמסטר, היא שוב הציעה קניות, וכיוון שלאחרונה ערכתי קניות בשנות השמונים, וכיוון שיום ההולדת שלי נראה הזמן הסימבולי, הנוח והריק מפעילות ביותר, נפגשנו. 3 טלפונים אחר כך, התפניתי למדוד כמה חולצות וסוודרים. כשעמדנו בקופה שאלתי את עצמי כמה בגדים יש לי בארון, האם אני לובשת אותם, ולמה אני צריכה עוד. האם אני תוצר קונפורמי של תרבות צרכנית, של אנשים שפרסומות טלויזיה מעודדות אותם להוציא כסף שאין להם כדי לקנות שטויות שהם לא צריכים.*** החלטתי להתרכז בדברים הקטנים והפשוטים של החיים, כמו ללכת מכאן לחנות הבאה. שעה ושלוש מאות שקל אחרי נקודת האפס, נשברתי. הושבתי אותנו בדוכן קפה ושתיתי קפה,**** תוך בהייה קטטונית בחלל ומלמול לא ברור של הברות. אמא קיבלה את הכל ברוח טובה ועזרה לי בהנחיות לנשימה נכונה.

מסקנה: המציאות משחיתה את הנוער.

שלב ד': מסיבת תה.

המסיבה נערכה בבית של אורית והג'ינג'י. הם טענו באוזני פעם שהם לא מנצלים את הבית מספיק למסיבות. אמרתי: אני עושה אצלכם יומולדת. סבבה, הם אמרו. חזרתי והזכרתי את העניין באוזניהם פעם-פעמיים מאז, וזה לא נראה כאילו זה מפחיד אותם. בלית ברירה נאלצתי לממש את האיום.

הודעה על האירוע: שעה 9-10 (ממילא אף אחד לא מגיע בזמן למסיבות, אז למה לטרוח לקבוע אחד?), מומלץ לבוא בפסדו-תחפושת/עם כובע מצחיק/להביא אביזר ביזאר.

קהל היעד: אוסף אקלקטי של אנשים, רובם מהטכניון, חלקם שרוטים קלות, שמצאו את עצמם בחיפה בחמישי בערב, שמכירים את אליס, ולא מסננים שיחות ממנה. (אולי כל השיחות כל היום היו כי הרבה אנשים ידעו שיש לי יומולדת? מחשבה מעניינת.)

2 אנשים שונים שאלו אותי מה אני רוצה. חום ואהבה, עניתי בכנות. קיבלתי דיסק וספר. גם כן חברים.

כשהשתכרתי, מיד התיישבתי ליד אחת מחברותי ופצחתי בנאום חוצב להבות בנושא – נפלאות הויפסנה. כל זאת תוך התעלמות מזוטות כגון, שבין עקרונות הויפסנה הוא לא לצרוך חומרים משכרים. בכלל, אלכוהול במידה הנכונה יכול לגרום להתרכזות בהווה כמעט כמו מדיטציה טובה. אני חושבת שהיתה לי תיאוריה מפותחת למדי בנושא, אך לצערי שכחתי אותה בבוקר שאחרי. לא נורא. לאחר מכן חזרתי לסורי והקפדתי לא להוציא מהפה שני משפטים רצופים באותו נושא.

ישבתי ליד אביב (לאחרונה, לפני איזה חודש, אחרי שהסברתי לו בפירוט איזה בנאדם נורא ואיום הוא, מה שהגיע לו לחלוטין, והלכתי, לא הייתי בטוחה אם אנחנו מדברים או לא. לא טרחתי לבדוק את העניין עד עכשיו), שהביא לי סט כוסות יין (אביב הוא אחד האנשים, שאני מעריכה ביותר את טעמם הספרותי. יין אפשר לשתות גם מהבקבוק. אני עוד אנקום בו על זה), ושאל עם מי מהאנשים בחדר שכבתי. הסתכלתי עליו במבט משועשע. הוא התייאש ושאל אותי מי האנשים בחדר. "זו שירית וזו רינה", הצבעתי על שתי הבנות שישבו בסלון באותו רגע. "ומי זה הגברים?" "את מי אתה רוצה?" שאלתי. אביב גיחך ועבר להיכרות בשיטת עשה-זאת-בעצמך. עד סוף הערב הוא הספיק לשוחח ארוכות עם שירית, אריאל, בועז ועוד כמה אנשים (לא ספרתי). זה היה בהחלט מרשים וגם שימושי: עכשיו אני יכולה לרכל עליו וכולם ידעו על מי אני מדברת.

בועז הגיע עם גלימה שחורה, ומסיכה של זקן מכוער, שהיתה לו תספורת אפילו יותר איומה מהתספורת הרגילה של בועז. "אני יודעת! אתה התחפשת לכומר סוטה שמפתה ילדים קטנים!" "עלית על זה." כוסית או שתיים אחר כך, אמרתי לבועז שיש לי סוד כמוס, אותו לא סיפרתי לאף אחד. רק אמרתי לאחי הקטן פעם לנחש, והוא ניסה וניסה ולא הצליח, למרות שהניחוש האחרון שלו היה די קרוב. הקצבתי לבועז 5 שאלות. "אבל המשחק הוא של 20 שאלות!" בילדותי, נהגתי לשחק בזה, וכמעט תמיד הצלחתי. 20 זה הרבה יותר מדי. "חמש. Take it or leave it." "טוב, אם ככה אלו לא שאלות של כן ולא." חשבתי על זה, ושתקתי. בועז שאל אותי דברים אבסטרקטיים ודביליים, כמו האם זה מוסרי, כמה אנשים צריך כדי לעשות את זה, וכאלה. צחקתי עליו על זה, אבל אני חושבת שהוא סתם משך זמן, כי השאלה האחרונה שלו היתה, "מה היתה השאלה האחרונה של אחיך?" ובטח לא הייתי עונה עליה אם היא היתה באה באמצע. "הוא שאל אם פתחתי דף בבמה חדשה."

מה הטעם לשחק בבלוגים, אם אתה לא יכול לערבב פנימה את העולם שבחוץ? אם אין את הסכנה המשעשעת שתתפס? זה פשוט מדגדג באצבעות. אבל חבל. קיוויתי למשוך את זה עוד קצת.

חוץ מזה לא היו אירועים יוצאי דופן. הג'ינג'י השקה אותי סאקי (ואת שאר העולם). רקדתי לצלילי יהודית רביץ (מזל שלא עליתי על השולחן). עישנתי נרגילה. שמעתי ציטוט מגניב של איינשטיין שלא הכרתי ("יש 2 דברים אינסופיים: הטפשות האנושית והיקום, ואני לא לחלוטין בטוח לגבי היקום"). ניסיתי, כשהצטמצמנו קצת, לעודד את כולם לשחק ב"כל אחד יגיד את השם שלו ושריטה שמתחילה באות של השם" (שזו וריאציה מנוונת על "מחלת נפש שמתחילה באות של השם"), וזה לא עבד. סיפרנו בדיחות. גירשנו את כולם עם מטאטא. התעוררתי בצהריים.

מסקנות:

אנשים נוהגים להביא מתנות לימי הולדת.

חנויות נושא של "דברים חמודים, דביליים וחסרי שימוש" עושות מלא כסף.

50% מחופשים זו הכמות הנכונה.

יש ספרים של טרי פרצ'ט שעדיין לא קראתי.

לעולם אל תשכחי לקחת איתך קרם לשיער.

-------------------------------------------------------------------------------------

* מצוות עד דלא ידע מציינת במפורש את החובה לשתות אלכוהול ביום הולדתה של אליס עד דלא ידע לנהוג.

** כדי לפצות אותה על כך, פישלתי בחצי ממועדי א' שלי. אני פשוט נשמה.

*** אתם חושבים שגם אני, כמו כולם, מושפעת מדי ממותגים אנטי-מותגיים ומסרטים של בראד פיט?

**** אל תגלו לאף אחד!