השבוע שעבר. אני מארגנת חלק מאירוע של מועדון השרוטים הטכניוני. עופר ביקש ממני, אחרי שהתנדבתי לעזור. יותר מתאים לי לארגן שם דברים אחרים, שאני מבינה בהם. אבל דווקא בהם הוא לא מחפש את העזרה שלי. אני נותנת לו טיפים מנסיון העבר שלי, כמיטב יכולתי, כי איכפת לי שיצא מוצלח.

יום לפני האירוע אני פוגשת אותו במקום אחר לגמרי, במקרה. אני מדברת איתו על ענייני מועדון, ועל הנסיעה לחו"ל בפסח, ועל זה שהוא לא רוצה לשלוח אותי (איכשהו זה נורא ברור לי, למרות שהוא לא אמר מילה). הוא מודה בחצי פה ושומר על חזות נחמדה. אני משלימה עם זה. אני לא אוהבת את זה, אבל משלימה עם זה. למרות שמגיע לי, לדעתי, מכל מיני סיבות, אני יכולה לראות גם את ההגיון בהחלטה אחרת.

ואז מגיע לילה קסום ונפלא, שאני לא יכולה לישון בו. (גברים – נא לדלג על המשך הפסקה. זה לא בשבילכם.) (נו לכו מפה! שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם!) מחזור. כאבי בטן מהסוג המלבב ביותר, מלווים בחילות והקאות קלות. הדבר היחיד שיעיל נגדם באמת זה מדיטציה, ואני כל כך עייפה שאני לא מצליחה להתרכז. אני אפילו עייפה מכדי לבוא בטענות לאלוהים. (אני ממש מתדרדרת). אחד הצעירים של המועדון, בחור משעשע דווקא (חוץ מהנטייה המזעזעת שלו לדבר על החברה שלו כ-ל הזמן), אומר לי שכדאי לי לקחת גלולות. "גלולות זה איכסה." אני עונה. "למה? יש עכשיו גלולות דור רביעי, וזה.." "לקחת פעם גלולות?" אני קוטעת אותו. "לא." "אז אתה לא יודע על מה אתה מדבר. בטח גם לא קיבלת מחזור אף פעם." (איזו אבחנה דקה יש לי!). האיש משתתק. "גלולות זה איכסה." (חזרה לצורך המחשה.) כשאני צודקת אני צודקת.

הבוקר שאחרי. אני רוצה לקום וללכת, אבל כשאני קמה אני כמעט מתעלפת. אני מודיעה לעופר על עיכוב ומגיעה בצהריים. עצבנית. בעיקר כי רציתי להיות שם, כל היום, ולא רק מהאמצע. עופר, מצידו, רוצה שאני בעיקר אעזור בארגון ולא כל כך אשתתף. לא בא לי לוותר על מה שאני לא חייבת. אז אני לא מוותרת. נורא כיף להגיע: ויקינגית ג'ינג'ית אחת קנתה לי מתנה ליומולדת (אליס נורא שמחה!) וכומר אחד הביא לי משלוח מנות: 3 ספרים ו-3 מקופלות עטופים בצלופן כחול. עכשיו, זה נורא נחמד, חוץ מהעובדה ששניים מהספרים שלי ובאמת הגיע הזמן שיחזיר אותם, והשלישי הוא ערבון כנגד "W או זכרון הילדות", ששוכב אצלו כבר שנתיים. אני צוחקת, נהנית וממשיכה להתלונן. אני פוגשת עוד כמה חברים, ופרצופים מוכרים, סוחבת דברים מהאוטו (בשביל האירוע) ומתלהבת מהתחפושת שלי.

אני והשותף שלי מתחרים קצת, הוא עדיין חדש וקצת חסר בטחון, אני קולטת שהכי חשוב שילמד להנות מזה. אחרת מה הטעם? אז אני נותנת לו הוראה להנות. בדיעבד מסתבר שיצאנו בסדר. לא רע.

מהשלב הבא אני נעדרת, ומתזזת לארגן את החלק שלי, יחד עם אנשים טובים שעוזרים לי מאוד. 20 דקות לפני שזה מתחיל, עופר מבקש שאני אעזור להם להעביר ברקו לאנשהו, עם האוטו. אני מסרבת, מפאת קוצר הזמן, ומבקשת שיארגן לי עזרה מעוד אנשים. עופר הולך ואני שומעת אותו אומר למישהו, היא לא מוכנה לעזור לנו. אח"כ עוד מישהי מגיעה לעזור לנו, וטוב שכך. הכל מוכן בדיוק על הדקה.

האירוע נושא אופי לא תחרותי, מלא תחפושות ומאוד נחמד. "בתחרות הזאת אין מנצחים, רק מפסידים," מודיע לנו הצ'יף. ואכן, קיבלתי בסוף תעודה עליה כתוב "הפסידה". תמיד רציתי אחת כזאת. עופר מקבל תעודת "לא השתתף". הויקינגית הג'ינג'ית קוטפת לה איזה גביעון של "לא הפסידה", בתחרות שלא יצא לי לראות (ארגנתי משהו אחר, זוכרים?). אני נורא שמחה בשבילה. הצ'יף ועופר הרימו יופי של אירוע, והיה באמת כיף.

בסוף, בשלב הנקיונות, אני ועופר מתנגשים. אני חושבת שזה הגיע ממנו. הוא צועק עלי טיפה, ואז משתלט על עצמו. הוא אומר שהוא מרגיש שהתנהגתי אליו לא יפה, שלא עשיתי הרבה, ואני מצפה ממנו לאיזו הכרת תודה מטורפת. אני מונה לו אחד לאחד את הדברים שעשה, כשנתקל בי בארגון, שהביאו אותי להתנהגות לא סבלנית כלפיו (אבל בתוך גבול הסביר – ללא ספק). אני מזכירה את חו"ל. אולי לא הייתי צריכה להעלות את זה. אני אומרת לו שוב מה דעתי ושאני כועסת עליו גם בגלל זה. עופר כבר קצת מעבר לגבול שלו. וזה מתבטא בכך שהוא אומר לי את דעתו הכנה עלי. נדיר לקבל אחת כזאת מאנשים. הוא אומר לי שהוא חושב שאני לא כל כך טובה מבחינה מקצועית. אני טוענת שזה בולשיט. ברור שאת תחשבי ככה, הוא אומר. עם טיעונים מעגליים קשה להתווכח. הוא אומר לי שכבר שנה שהוא לא מקשיב כל כך לדעתי, כי הוא מניח שהוא פשוט יודע יותר טוב. אני נותנת לו דוגמאות לכמה דברים שאני ידעתי והוא לא. עופר הוא בנאדם נחמד, מצחיק וטוב מזג כמעט תמיד, חכם ומוכשר. חבל שהוא כזה צבוע.

אני גוררת את עצמי בשקט לפינה בצד. הויקינגית הג'ינג'ית החביבה עלי, באה לראות מה קורה איתי. אני מספרת לה רק את החצי, רק על חו"ל. וזה לא בדיוק מה שכואב לי עכשיו.

עוברים כמה ימים. אני מתקשרת לכומר החביב עלי ומספרת לו את כל זה, כי זה עדיין מטריד אותי. ומטריד אותי שזה עדיין מטריד אותי. אני אוהבת את איך שהוא מקשיב, אבל אין לו הרבה מה לומר לי. גם כי הוא מעורב. מצד שני, בגלל זה גם התקשרתי אליו. מישהו מחוץ למועדון לא יבין באותה מידה.

אבל בסופו של דבר, עצב או כעס שלי הם רק שלי. אנשים אחרים יכולים לדבר איתי, להראות לי דרכים, אבל אני זו שצריכה להתמודד איתם בסוף היום.

ויפסנה אומרת, להשלים עם זה.

רחל אומרת,