מערכה ראשונה: מועדון השרוטים

בחדר יושבים כ-15 איש, ועוסקים בפעילות ביניים עד שיתחיל האקשן. ביניהם גם עופר, בועז, ואלונה (הויקינגית). אליס נכנסת לחדר ומנסה להשתלב בפעילות.

באתי, תוך החלטה שלא לומר יותר מדי דברים רעים סתם. עופר הציע לי לדבר על סחר חליפין, אני קיבלתי את ההצעה ופתחתי במונולוג בן כדקה וחצי בנושא: למה לא כדאי לבוא להצגה שלי. כמעט שכנעתי אותם. אחרי ההתלהבות ומחיאות הכפיים, בועז אימץ בכל זאת את עניין הסחר חליפין, והסביר באופן מקצועי למדי איך חזרה לסחר חליפין תכריח את מקדונלד'ס לקבל שקי אורז, ואין להם מה לעשות איתם, ולכן הם יתמוטטו, וזה נורא טוב, כי כל הארגונים של אנטי-גלובליזציה אומרים ככה. מישהי אחרת הסבירה למה כבשה טובה יותר מפרה.* מעודדת מהמודעות החברתית העמוקה של חברי, עברתי לחדר אחר. לא היה מה לעשות שם לאורך זמן אז חזרתי.

הגורו הנערץ של נעורי** הגיע. הוא עשה לי פרצופים של "שלום!" בזמן שאני דנתי עם אלונה בדברים ברומו של עולם.*** אחר כך, כשכולם היו עסוקים בטקסי השריטות הרגילים שלהם, הגנבתי מילה וחצי של שיחה עם הגורו. "נו, למה את מבואסת?" הוא שאל. כבר מזמן השלמתי עם זה שאני שקופה מדי כשאין לי מצב רוח. זה פשוט כי אין לי כוח למסכות שלי אז. "עופר מנייק ואני לא רוצה לדבר איתו." "הבנתי." הוא לא שאל אותי יותר, ואני לא עניתי. משפט אחד הספיק.

לא הוצאתי לעופר עין עד סוף הפגישה. אני נשמה טובה.

בדרך חזרה אמרתי שוב לבועז (בטח כבר נמאס לו. בעיה שלו) כמה נחמד יהיה להרוג את עופר עם חץ וקשת.**** כי זה מקורי. וכואב נורא. "נכון שחץ וקשת זה מקורי?" שאלתי עובר אורח תמים. "מקורי... אהם.. כן, זאת אומרת, תלוי בשביל מה." ככה זה עם עוברי אורח טכניוניים. לא צריך לצפות מהם ליותר מדי. האיש עם הזקן שכותב את התסריט לא תמיד מצמיד להם טקסטים שנונים. בכל זאת, לפעמים הוא מפתיע. שווה לנסות.

מערכה שניה: מבחן

(הקטע נחתך בעריכה מחוסר עניין לציבור).

מערכה שלישית: הצגה הצגה הצגה!

המקום: תיאטרון. המשתתפים: שחקנים, קהל.

(דמות המספר פונה לקוראי הבלוג ואומרת): כפי שכבר אמרתי במועדון השרוטים, עצם הרעיון להעלות הצגה בטכניון, מופרך מיסודו. הרי אנשים מטבעם הם ריאליים או הומניים. אין באמצע! מהנדסים אינם אמנים. או שאתה יודע לפתור משוואות, או שאתה יודע לכתוב. או שאתה יודע לעשות אינטגרלים, או שיש לך יכולת משחק (או בימוי, רחמנא ליצלן). התיאטרון אצלנו נוצר על מנת להכשיר אנשים שישתתפו במופעים פנימיים של חברות היי-טק בזמן מיתון (ואפילו זה, כבר יש מי שאומרים, נגמר. החיים נורא קשים).

נו טוב. זה היה צריך לקרות מתישהו. אולם קטן ומלא, שחקנים מאחורי וילונות, תאורה לא מושלמת. פרסום לא מושלם (הצגה זה אירוע תרבות. אבל לא כמו מסיבת טראנס). זמן לא מושלם.

המסך עולה. השחקנים זורמים פנימה.

משחק לא מושלם. פה קטע לא אמין, שם קטע שהיה יכול להיות יותר, כאן מישהו מתבלבל בטקסט, ושם הוא סתם לא עומד במקום הנכון על הבמה. הקהל צוחק בקטעים לא צפויים, וזו בכלל דרמה. אבא שלי עם מצלמה. פה ושם עושה פרצוף עייף, משועמם. פה ושם קטעים אמיתיים יותר, מתח, מאבק. אני מכירה את הכל בעל פה. זה לא משפיע עלי כבר. לא נראה לי שזה משפיע על מישהו בכלל.

המסך יורד. מחיאות כפיים. השחקנים משתחווים. עוד מחיאות כפיים. ועוד.

(אפילו על הקטע הזה עשינו חזרות. רגע, הם באמת מוחאים כפיים?)

אנשים מתערבבים, מדברים, ומתפזרים לאט לאט.

אנשים ניגשים אלי ואומרים שהיה ממש מוצלח. כמעט כל מי שאני מכירה אומר את זה. וגם כמה שלא. גם אבא, אבל זה בטח סתם עניין של טאקט. הג'ינג'י לוחץ את ידי. "זה כל מה שאני מקבלת?!" (מזל שהוא לא כבד מדי. החיבוק מוחץ אותי רק קצת).

אנחנו מסדרים בחזרה את האולם והבמה, יוצאים החוצה.

שגרה.

עד ההופעה הבאה.

אושר קטן.

אני קולטת שזה תיכף נגמר. ואו.

(הערה: לא המון קוראים כאן, ובכל זאת, אם במקרה אתם יודעים מי אני, לא בתגובות בבקשה.)

----------------------------------------------------------------------------------------------------

* לא סתם אנחנו נקראים מועדון שרוטים.

** זה עבר מאז. עכשיו הוא סתם איש חכם.

*** מישהו מצחיק שהתחיל איתה בפאב. אבל היא לא שכבה איתו. ואיפה הרומנטיקה, אני שואלת.

**** עזבו שאני לא יודעת לירות.